צמח בר

 ומתוך כאב השרידה היומיומית, אני בוחנת את מעשיי,

ולעיתים צמרמורת עוברת בגווי, לא מכירה את עצמי.

כמו כמה אודיה קיימות במתחם גוף אחד.

האחת, שבורה ומרוסקת, ריקה ומהדהדת מבפנים, אותה אחת שאינה יכולה להפסיק לבכות, אפילו בלכתה ברחוב, שהדבר היחידי שבו היא באמת חפצה הוא להתכנס לתוך עצמה, או מתחת לשמיכה, ולא לצאת לעולם ולעולם.

ואודיה אחרת, מקיימת שיגרת יום-יום משל דבר (כמעט) לא קרה, מתכננת פגישה זו או אחרת, מקטרת על הבוס, וממשיכה שיגרת טיפוח מבלי משים, במקומות ובמצבים שפעם הייתה הזנחה, לא בגלל שאני מוכרחה- בכדי להמשיך הלאה, ולתת לעצמי תחושה מזוייפת של טוב, אלא, כי אני פשוט רוצה.

וקיימת אודיה נוספת- המתבוננת מתוך שתיהן אל תוך שתיהן, ובוחנת לב וכליות, כאב ודמעות.

מנתחת באופן מודע, את התחושות, מנסה להבין למה ומדוע, ומה הביא אותי לאותו מקום, לאותו מעשה, שלעולם לא חשבתי כי אעשה, איזה שבר פרץ את האחריות העצומה, הכבדה, את השליטה העצמית וגרם לי להוציא כוחות אשר כאלו.

ותשובה אין לי.

תחושה יש לי, אולי זו הזיה, אולי אשליה.

סביר להניח.

אבל תחושה מטורפת ולא מובנת, שאותה השריפה שבתחושה הראשונית כילתה כל חלקה טובה, הייתה למעשה צריבה חיצונית שרק עזרה ונתנה, ולמעשה, אני יותר שלמה מאי פעם, יותר אני מאי פעם, יותר מאי פעם, ומין הרגשה מטורפת, חסרת כל ביסוס מציאותי, שהמיתר העדין שניגן על ליבי, התעבה והתחזק, במקום להיכחד.

(אשליות, הזיות, של מח ולב מטורפים שזו הדרך שלהם להתמודד, עיזבו, במשך הזמן זה ירגע ואני אתפכח לתוך חור שחור ריק וחסר).

ופתאום אני מבינה.

והקללה שהופלה, תהפוך לברכה,

לך לך בדרכך,

מצא אותה, ואת השלמתה, בלב מלא, וברגל קלה.

הגשם חלומך, בלא מורא,

ותדע, את עצמך.

יהי שלומך ברוך, ובריאותך שלמה,

תהי נפשך שלווה, ועטופה באהבה.

דע, אני לוטפת את לחייך,

ומוחה את דמעתך,

נושקת לעפעפיך,

ברגיעה.

מצא את אשר אתה הולך לחפש,

היה שלם עם מי שאתה,

ואהב את מי שנמצא איתך.

מצא ברכה בעמלך,

ורגיעה במנוחתך.

שמור תמיד על חלומך

כי שלך הוא,

ואין מי שייקח אותו לך.