צמח בר

במבחני התעסוקה, נתבקשתי לצייר עץ.

כשהשלמתי אותו, התבקשתי לכתוב עליו ספור.

יום קשה זה היה, לאו דווקא בגלל הבחינות, אלא משום הטלטלות הרגשיות שליוו אותי כל השבוע.

זו הייתה המטלה האחרונה, שלאחריה שוחררתי לנפשי ורועדת מתשישות נפשית שמתי פעמיי לביתי.

* * *

"את העץ הזה נטע סבי לסבתי", סיפרת לי כשהבאת אותי לראשונה לכאן,

"הוא אמר לה כי נכדיהם ישחקו על ענפיו".

היא, לעומת זאת צחקה למשמע הזיותיו, אולם לאחר תקופת חיזור ארוכה ועקשנית, נעתרה לחיזוריו, הם נישאו, ובנו את ביתם ליד העץ.

"את רואה את החריצים על הענף הזה? כאן הייתה הנדנדה שעליה היינו מתנדנדים", הראית לי.

הבית עמד ריק מספר שנים, וכשחיפשנו בית לגור בו, נכנסנו אליו.

עכשיו אני שרועה על השמיכה שפרשת לי, בין שורשיו העבותים של העץ, חשה את תנועות ילדנו אותו אני נושאת ברחמי.

סיפורו של ציור.