צמח בר

"קשה להישאר נחמד כשאתה נאבק על חייך, גם כשחייך לא שווים הרבה".

מאז החורף אני לא קוראת.

בינואר או בפברואר, הנחתי מידי את הספר שקראתי אז באמצע הפסקה, ומאז לא חזרתי כמעט לקריאה.

ניסיתי פה ושם, חזרתי לספרים שאני אוהבת במיוחד, ולא הצלחתי.

כמעט חצי שנה.

מגיל ארבע אני קוראת.

הולכת ברגל וקוראת, נוסעת באוטובוס וקוראת.

מעולם לא הפסקתי.

עד החורף האחרון.

מי שמכיר אותי אולי יכול מעט להבין כמה גרוע זה היה.

אפילו אני לא מצליחה להבין באמת כמה רע.

לפני חודש נתתי לעצמי לקבל מתנה

ובכוח התחלתי לקרוא את מעבר.

יש ספרים שמרגע שאני מתחילה לקרוא איני יכולה להניחם מידי עד הדף האחרון, וגם כך אני מתעללת מעצמי, בכדי להאריך את חוויית הקריאה כמה שיותר.

"מעבר" לא בדיוק נחשב לאחד מהם.

(הערה: אני רק בעמוד מאתיים ומשהו מתוך שבע מאות שמונים ושמנה עמודים. אולי זה ישתפר בהמשך, אני מקווה)

אבל,

היום בדרך הביתה, באוטובוס שעבר בתחנה הישנה, בהחלטה של שבריר שנייה, הרמתי עצמי מחוץ לאוטובוס, שעצר לרגע בתחנה, שוטטתי קלות, והבאתי את עצמי, לחנות שארז פעם מזמן הכיר לי אותה.

ושם- בהמלצת יואב- נקנו- "הצל של אנדר", של אורסון סקוט קארד, "חזיונות מסוכנים", בעריכת הארלן אליסון, ו"אנשי הכבשן" של דיוויד ברין, שמרגע שקראתי את המשפט הראשון שמופיע שם וכאן  למעלה, לא יכולתי להפסיק לקרוא ורק כמעט התנגשות חזיתית עם בעל מכונית תכולה, שהתעניין אלו סרטים קניתי, והציע לי טרמפ הביתה, התיקה את עיניי מדפי הספר.

כמה נפלא.

* * *

וכשניסיתי למצוא כותרת לפוסט הזה כזו שתהיה מורכבת מהמילה נחמד, נזכרתי איך פעם לפני הרבה שנים, אחי הביא מבית הספר, כלוב ובו אוגרים צעירים, ואבא שלי, להפתעת כולנו, התחבר אליהם, ומדי פעם היה ניגש אליהם ואומר להם מבעד לסורגים- "נחמד, אתה רוצה לצאת?"

כמה נחמד.

* * *

שלווה של שבת.