. . . ולעיתים אני חשה כמו פיסת בד, הנמתחת לכל מיני כיוונים שונים ומשונים, בניגוד לזרימה הטבעית של חוטי השתי‑וערב בבד. כמו מטפחת כיס מרובעת שאיבדה את הסימטריה המקורית שלה משום שמתחו אותה לכל מיני כיוונים ללא רחמים והיא עתה מעוותת למראה.
ובהזדמנויות אחרות אני מהלכת ברחוב, וחשה כמו שאת כתפיי עוטפת גלימה, וסביב ירכיי מתנחלת חצאית עתירת בד, והבדים שמהם מורכב לבושי הוא בד של עוצמה, של כוחות של יכולת, ואני משאירה שובל התנחשלות של אותות קוסמיים.
ולפעמים אני חשה כמו קורעת את עצמי, בין רציות לתוכן גודלתי וחונכתי, בין צרכים פיזיים ורגשיים פשוטים כשממול כל זה עומדת מהותי האישית, הגרעינית, השורשית, ההתחלתית, כל מה שלא לומדתי שאני היא, אבל זו אני למרות כל החסימות, למרות כל העכבות, למרות כל העיכובים, למרות לכ הגבולות.
ומדי פעם, אני לא יודעת מי אני, מה אני רוצה ולאן אני שייכת.
ומדי פעם, אני פשוט אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
