והפעם, לראשונה, הצלחתי להעלות את מראות הלילה ההוא.
איך בכח נלקחתי מהמיטה שלו;
איך התמוטטתי על ריצפת החדר בבכי תמרורים;
איך נאלצו לגרור אותי מחוץ לחדר, בכדי שלא אפריע לשאר החולים, כי אני לא הצלחתי לקום;
איך ישבתי חבוקה עם אימי בכניסה לחדר, ממתינות;
ממתינות לאחי ואחותי שיגיעו;
ממתינות להכרזה;
ממתינות לגופה;
איך במשך כל השבעה נעתי במין ערפל בלי קליטה;
איך ביום האחרון לשבעה, סבלתי ממיגרנה;
איך במשך חודש שלם, לא ידעתי מי, ומה;
איך במשך שנה שלימה, אני עדיין לא מאמינה;
איך בכיתי אתמול במקלחת.
איך אני מתגעגעת אליך, אבא.
איך, כל זה קרה?
אני מתגעגעת אליך, אבא, שזה נורא.