צמח בר

עיניך, בהירות כעיני חתול מביטות בי מעל לקהל הרוקדים, אני מביטה בחזרה, ואתה מביט בי, ומסיט מבטך, כביכול בשיטוט אקראי על כולם.

התקליטן מדג'ה מילים של אהבה מרקדת סוערת סוחפת, ואני שרה אותם לך, מבקשת שיגיעו אליך, אבל אתה כבר לא נמצא במקום בו היית.

עומד מדבר עם מאן דהוא, ואחר עם אחרת.

כשהגעת, נגשת אליי, כמו אל כולם, ונשקת לי, בכל לחי. מחווה של נימוס, כמו שעשית עם כולם.

לחי מחוספסת, של גילוח מרוחק.

רציתי להיתלות באותן נשיקות, באותו מגע קצרצר, אבל ידעתי זו רק מחווה של נימוס, כמו שרק אתה יודע לעשות. 

אני כואבת אותך.

אני רוצה אותך, כפי ששנים לא רציתי מישהו.

כל אותן תחושות של ילדה בת  שש עשרה.

שנים  לא הרגשתי כך.

עטופה במעטה של חוסר רגישות , חוסר רגשות.

זה אמנם כואב, אבל זה מרגיש.

וזה טוב.

משהו בי נסגר בנקישה רועמת, דוממת לפני שנים.

לא הרגשתי.

מחוסנת עם חומות עבות, בלתי עבירות.

לא היה מי שנגע בליבי.

היה מי שנגע במקומות אחרים, לאו דווקא פיזיים.

מקומות של בדידות ותסכול, כאב וגעגוע. אבל לא נגע בליבי.

שנים חייתי בלי פרפורי הלב, וכאבי הבטן העולים למשמע קולו.

שנים לא הרגשתי את התחושה הזו העצומה, המתעצמת בתוכי.

ורציתי לחוש.

ידעתי שיבוא עם התחושה הכאב הזה של האכזבה, של ההמתנה, של חוסר הידיעה.

רציתי לדמוע ביחד עם הצחוק.

והנה זה בא.

במפתיע התגנבו התחושות לתוך ליבי, לתוך בטני, מוציאות ממני דברים ששכחתי שהם קיימים, בכלל, ואצלי.

ואני שמחה למרות הכל.

שנים הייתי בתרדמת, חורף של תחושות, הכל היה אפור, לא מואר במיוחד, אפרורי, כמו יום מעונן, לפני הגשם, כשהכל נעשה מעט יותר לאט, בהמתנה לגשם, יותר מסורבל, מהקור והבגדים שלבשנו כמעטה בפני הקור.

והנה הגיע האביב אל ליבי, עם משבי רוח רעננים, פריחה, שמש מפציעה והתקפות שרב מעיקות.