צמח בר

עד כמה שאני שונאת את המחשבה הזו, אני מוצר מתקדם של מה שנקרא "התרבות המערבית".

אני מותג מייצג של המאה ה- 21.

במוצרים שאני משתמשת, המוזיקה שאני שומעת, במכשירים בהם אני נעזרת, באביזרי הלבוש, בסגנון האוכל, ומה שאני אוכלת, בתכשירים באורח החיים, אפילו בגעגוע לא מוסבר לצורות חיים קדומות ולכאורה פשוטות יותר, שלא אונסות את האדמה או חונקות אותה באספלט ולא חיות בתוך כלובים עשויים בטון ומתכת ולא מזהמות את האוויר.

אני וכל בני דורי. 

עוברת באוטובוס ליד המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי, היינו ביה"ח איכילוב בתל אביב.

המקום מפחיד אותי עד אימים, כל הבניינים והמגדלים הללו קורעים את השמים.

אנחנו הורגים את עצמנו.

מפחדת להתבזבז ומפחדת לפספס את היעוד.

ומה בעצם היעוד שלי?

מכונת ייצור של עוד אנשים כמותי וכמותך שייצרו עוד ועוד כמוהם?

מה הטעם?

מה הסיבה?

מה המטרה?

לשם מה אנחנו עושים כל זאת?

מונעים אוטומטית ע"י הדחפים והיצרים שלנו בלי לעצור לרגע את המירוץ ולשאול מדוע.

ולמה באמת?