צמח בר

אין לי רכב.

אני חיה בגוש דן, עובדת בגוש דן, ומבלה בגוש דן.

אני מתניידת באופן יחסי די טוב ללא רכב. הזמן היחידי שהוא חסר לי זה בשבתות כשאיני יכולה לקפוץ לחברותיי המתגוררות מחוץ לכתלי גוש דן.

אני בדרך כלל מסתדרת עם בלי רכב פרטי, אני זוכרת את מסלולי הנסיעה בקווי התחבורה הציבורית השונים, התחנות ולוחות הזמנים.

במקום להתעצבן בפקקים, אני יושבת עם ספר, ואין לי צורך לחפש אחר חניה ואיני חסרה את שאר מיני המחוייבות הקשורות באחזקת רכב פרטי.

כשאני עולה לאוטובוס, אני נחשפת לספורים מעניינים, נפגשת באנשים שמעשירים את חווית החיים שלי, ובכלל, אני מסתדרת די טוב עם הנושא.

אבל יש ימים שבהם חווית הנסיעה הופכת את הקערה על פיה.

יש ימים שבהם פשוט מתחשק לי לחבוט את מצחי בשמשת החלון, ולהקיא את נשמתי החוצה.

זה קרה היום, כי ישבתי הפוך לכיוון הנסיעה;

זה קרה היום, כי התיישבה לידי בחורה שהייתה לבושה בצנעה יתירה;

ובנוסף לריחה הטבעי שלא ממש הוסווה, היא לעסה לחמניית בצל בוטה;

זה קרה היום, כי לאחר התפילה, היא החליטה לשוחח בקול רם למדיי, בנייד שלה, ולהפר בכך את הפרטיות שלי;

זה קרה כי המזגן לא היה מורגש;

זה קרה כי אי אפשר היה לאוורר את הסביבה;

זה קרה היום כי זו פשוט חוויה.