צמח בר

וזו הפעם החמישית השבוע  שאת מגיעה הביתה אחרי העבודה בסביבות השעה שמונה בערב, ואת עייפה, יותר נכון מותשת, כי את ישנה כדבעי, אלא כי נגמרת לחלוטין מהמרוץ ואת מרגישה שאת כבר לא מספיקה, גם אחרי 11 שעות עבודה.

ואת מתיישבת ואוכלת את מה שיש, כי כבר אין לך כח לאכול בתבונה, ואחרי שטרפת חצי מקרר, את מתיישבת מול מסך המחשב ובוהה בו, מזיזה את העכבר במטרה לגלות את כל הפצצות בשולה המוקשים, ואין לך כח להרים את עצמך לכיוון המקלחת.

ובמקלחת, המים החמים ניתכים עלייך, ואת מרגישה כאילו נטרקה בך דלת בקול חבטה מזעזע, ואת מניחה מצחך על החרסינה הלבנה, הרטובה, ועוצמת עיניים, והדמעות נקוות בשבילים מלוחים על הלחיים, והמים ממשיכים להכות בך ברותחין, מפשירים לאיטם את הקשיות שאחזה בגבך, בשרירייך, בכתפייך, ואת חושבת על האנשים שאת קבעת איתם בערב, ואומרת לעצמך, את לא הולכת לעשות זאת שוב. הם יפגעו. את חייבת לצאת היום. כבר קבעת איתם כמה פעמים ונעלמת לתוך תרדמת לא ידועה, הפעם תהיה זו פגיעה שלא יוכלו להתגבר עליה, ואת עדיין במקלחת, ממשיכה להרהר במה שעשית היום, על הלקוח שנפגש עימו היום, שהופתע כי באת מוכנה עם דוחות, סיכומים, ואפילו זיכויים לא צפויים, וידעת את רצונותיו, ואת צרכיו, וחייכת אליהם, וטבעת בעיניו (אוח, איזה גבר).

ואחר כך חזרת לתוך המרוץ בחיוך והותשת, והתעייפת, ונמצצת.

ואת מביטה על המיטה, ועל הטלפון שמנצנצת בו הודעה, ובטלפון השני, שיחה שלא נענתה, ואת חושבת על כך שהדבר היחידי שאותו את באמת רוצה הוא חיבוק, גדול חזק, שבו אפשר להיעלם לכמה שעות, להיעלם, לנוח ולהירגע.