צמח בר

המלך הוא עירום, קרא הילד.

המלך הוא עירום שמענו צעקתו, רק לאחר שהנחנו אותו על כתפנו, המלך הוא עירום, ולא שווה כלום.

המלך אינו עירום, מה פתאום, נזעקנו, ובאיזו זכות אתה אומר זאת, הרי בכלל לא שרתת בפיקודו, איך אתה בכלל יודע, כתפנו, אינה מגיעה לך יותר, והתנערנו מהילד.

בנותינו, מביטות בילד בהערצה, אינן מבינות על מה הזעקה, פיהן מזיל ריר, שתי אצבעותיהן תחובות עמוק בתוך עצמן.

המלך הוא עירום, וזו זכותו של כל אדם שעיניו בראשו, לראות ולהגיד.

רק מה, אנחנו לא אוהבים לשמוע.

המל הוא עירום, והמדינה הסתאבה, אבל אנחנו עסוקים בענייננו, ולא רוצים שיסבו את תשומת ליבנו.

המלך הוא עירום, אנחנו יורים בשליחים.

המלך הוא עירום,

הנשיא בין אנסים,

ראש הממשלה הנוכחי

גם זה שלפניו, וההוא שממקודם, גנבו, פשעו, מעלו,

וקיבלו טובות הנאה.

והשרים ו120 נבחרים, וראשי הצבא?

אך למי איכפת מה קורה בממשלה?

זה לא נוגע בנו.

מה שחשוב לנו, הוא הילד כוכב-האינסטנט, שמביע דעתו

באמירה, ובמחדל.

כמו ש"צריך" להיות במדינת חוק דמוקרטית ומתוקנת.

המלך עירום, עיננו טחו מראות,

ואין מי שרוצה לראות,

כי אין מי שרוצה לעלות על בריקאדות,

לבנות מהפיכה,

ולהפיל את חומות הבסטיליה.

המלך הוא עירום, ואנחנו יורים בשליחים.

בוכים, ומפסידים.