צמח בר

אם היה לי משהו לכתוב – הייתי כותבת, אבל הרעש במקום הזה החריש אפילו את המילים במוחי.

חצות- הנה נכנסות הגרושות, המחומצנות, הרעבות שכבר השכיבו לישון את ילדיהן בני העשרה והן עצמן יוצאות ל"קרוע" את הרחובות, או לפחות מישהו שילטף להן את האגו וישכיח להן את עצמן.

משעמם פה. המוזיקה הזו החרישה את יכולת הדיבור שלי, אנשים מעירים לי שאני כותבת, במקום לקום לרקוד, אבל איני יכולה לעצור.

גרסת דאנס לשירי ישראליים שחוקים, מרקידה את האנשים, אך לא אותי.

מה אני עושה כאן, אני שואלת את עצמי.

המקום הפך להיות חיקוי עלוב של הגנקי. שירה בציבור, אחרי קריוקי, זה לא בדיוק הקאפ אוף טי שלי.

השיער שלי מסריח מסיגריות, וזה משהו שתציד שנאתי, עוד כשעישנתי, היום אפילו עוד יותר.

אני מוותרת על מישהו שעל הנייר נראה כזיווג המושלם עבורי.

הוא נראה מעולה, חכם, רגיש, מצחיק, בר-שיחה, ומעל הכל- סקסי בטירוף  (עמי, אתה יכול לספר לו, גם לתת לו קישורים לשני הבלוגים), אנחנו חושבים די דומה, ומהמעט שאני מכירה אותו, אני חושבת שהוא מתאים לי באופי, אבל משהו הרגיש שם לי לא מתאים, לא נכון, אז ויתרתי.

כבר הרבה אחרי חצות.

הזמזום באוזניים פסק.

כרסמתי משהו, ותכף אשתה כוס מים.

החתול מיילל, מביט בי בעיניים שואלות, לא מבין מדוע אני עוד לא במיטה.