צמח בר

אני כועסת.

כן, אני כועסת.

מאוד אני כועסת.

אני נותנת את מירב שעותיי, את רוב כוחותיי, גם את זמני הפנוי אני מעניקה.

לא שואלת לתמורה.

לא מבקשת בחזרה.

נותנת את כול כולי.

מצפה לקבל בלי לבקש, לא כל שכן לדרוש, שלא נדבר על לעשות סצינות.

סוף כל סוף כשהועלה הנושא, ולא על ידי, אני זוכה בפרצופים? ובמשחקי כוחות? ובהורדות ידיים?

בזריקת פירורים בלי הבטחות מוחשיות, זה מה שמגיע לי?

לא לשכוח, הכוחות נוטים אליי, ואני היא זו שמחזיקה את היד הקובעת, ואם אדע לשחק את המשחק, אני זו שאזכה במה שאני רוצה. 

שמור נא אלי עליי, בכדי שאדע הפעם מתי לזרוק את הקלף המנצח אל מרכז השולחן, ולגרוף את הקופה. 

אוף כמה שאני שונאת להתמקח על גובה משכורת שמזמן הייתי אמורה לעבור את הרצפה שלה.