צמח בר

ישנם ימים כאלו, שאת מגלה, שהחיוך והשמחה, הם בעצם רק מסיכה,

ואת חוזרת מהעבודה, ומבלה את שארית הערב מתחת לשמיכה,

בוהה בדרמת טלוויזיה, שעם כל חיוך שהיא מעלה,

 יורדת לה גם דמעה, ועוד דמעה (אח, הדרמות הבריטיות הללו, שישרפו)

ולפני השינה את מגלה, שהעיניים אדומות ונפוחות, מבכי שלא נבכה, ובעצם דווקא כן.

ואת עייפה,

עייפה,

מהמלחמה, מהמאבק,

מחוסר מקום המנוחה,

מחוסר המנוחה.

ואת יודעת שמחר זה יום חדש אמנם,

אבל זה לא מנחם אותך במיל, כי כרגע זה לא נראה.

ואת מבינה שהיום היה יום רע.

יום רע.