עדינות אצבעותיה של אימי לא נפגעה מעולם, עם עבודות הבית השונות, כמו לא רק גדלה לבית שבו לא עשתה את מלאכות הבית השונות, אלא, גם מעולם לא עסקה בהן.
היא נשארה אותה אישה יפה שתמיד הייתה. החיים לא הראו לכאורה את חותמם עליה, לא קמטי זקנה בפניה, לא קווי אופי, עור פנים חלק ויפה. השיבה שזרקה בשיערה בגיל צעיר מאוד, כפתה עליה צביעת שיער תמידית והיא הקפידה לצבוע מיד ששורשי השיער הלבנים בצבצו. גם כשזה מכובד לגילה להיראות בשיער לבן, היא עדיין מקפידה על צביעתו.
מלכותית בהתנהגותה, ובתלבושתה האלגנטית תמיד. ממלאת אחר קודי נימוסין וקודי התנהגות בחברה, שאני לא גדלתי לתוכה. שומרת על מסיכה חברתית מחייכת האומרת "אצלי הכל בסדר", בעודה מהלכת על רסיסי יהלומים, כפות רגליה פצועות ושותתות דם והיא כואבת כל כולה בפנים. גם בבית פנימה לא נתנה לנו לראותה בשיברה, עד שכבר ספגה יותר מדי, ולא יכלה לשאת יותר.
גם תפיסת עולמה השמרנית נשארה מקובעת והיא מיאנה לראות בהתחלפות עונות השנה הזמנים ותפיסות העולם. החיים, דומה, כמו עברו לידה.
את דיעותיה, כמו גם את חלומותיה שמקורם בעולם פיאודלי שכמעט לא היה זכר לו בעולם בו גדלתי, דאגה להנחיל לי.
אני חייתי, נקרעת בין נפשי שכמהה לעוף חופשייה כפרפר, לבין הכבלים שהשימה אהבתי אליה.
מתפתלת בין הרצון לשמח אותה ולרצותה, לבין התחושות האמיתיות שלי.
התבגרתי להיות כמוה, רואה את העולם דרך המשקפיים הנוקדניות שלה, שופטת כל אדם ואדם, כמו היה אני ואם אינו מתאים לתפיסת עולמי, ואם אינו עושה דברים לפי דרכי, הרי הוא טועה, ואני כועסת עליו. ועליי, ועליה.
עודני כועסת עליה, אני אומרת לעצמי בהתיישבי לכתוב את אלו המילים, אולם אלו לא יביאו מזור בליבי.
ובכל זאת כותבת ככפויית שד, כמו אוחז בי האמוק.
ניסיתי בכל הצורות האפשרויות להילחם בדמות האם החזקה שהטביעה חותמה עלי, ולא יכלתי לה. ניסיתי, בין אם בהתרסה למולה ובעשיית דווקא בריש גלי, בין אם בהכפפת ראש כלפי חוץ, ושמירה על מחשבותי ורגשותי לעצמי.
את הדרך התחלתי לעשות הרבה לפני. מזמן.
התחלתי לחפש את הדרך להעלים את החומות שסגרו את חיי, להרוס, לקעקע, להחריב, להשמיד, לנתץ.
את כל ההתנגדות שהייתה לי מול אימי, השקעתי בניסיון הזה מול החומות, לשבר אותן, לפורר אותן, להעלים אותן מחיי, ונחבטתי בהן בכל פעם, מחדש.
ואחרי כל ניסיון כזה, לקח לי יותר ויותר זמן לאזור את כוחותי לקרב הזה כנגד החומות, ובכל פעם, הייתי יותר ויותר שבורה ורצוצה.
ובסופו של דבר נכנעתי, כן, פשוט ויתרתי על הקרב האבוד. הגעתי למסקנה, שהן פשוט קיימות ולעולם יהיו, ואין ולא תהיה אפשרות לפתוח את האופק שלי למרחבים שאני חולמת עליהן.
התמסרתי ליאוש, לחוסר התוחלת, לאי המשמעות, לאפרוריות, לבינוניות, לנמיכות הקומה.
הפסקתי להילחם, והרמתי ידיים, רק הסתכלתי על החומות הללו, בכאב שפשוט כאב גם פיזית, בעיניים, שכבר לא יכלו לדמוע, בגרון חנוק שממילא כבר לא דיבר.
ורק אז, מתוך חוסר תוחלת ויאוש, כשניסיתי לחיות את חיי כפי שאמי חייתה, בהתמרמרות תמידית ובהזיות על איך יכול היה להיות אחרת אילו..., רק אז מצאתי את הכוח בנפשי לפרוץ את המעגל האינסופי שחסם את חיי.
הפסקתי להסתכל על החומות הללו כעל משהו שתמיד יהיה קיים.
היום, היום אני רואה שדה ירוק ואביבי, בו הרוח נושבת בעדינות, וניחוח הפריחה באוויר, והשמש מאירה, והשמים תכולים, והוא פתוח וקל להליכה לכל כיווני הרוח, ואני יכולה לצעוד בו עד בלי סוף, לאן שרק אחפוץ.
היום, אני מרגישה שאני יכולה לעשות כל מה שרק ארצה. כל מה שאחשוק בו.
ומה אני רוצה לעשות?
זו כבר שאלה אחרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
