צמח בר

סיפורו של שדות הזכיר לי סיפור אחר, אגדה-אמיתית משפחתית המסופרת על אחותי.

במשך שנים, בכדי להשלים משכורת אבי עבד גם כנהג מונית בשעות הערב ובסופי שבוע.

אתא שבת בבוקר, אמא ואבא ישנים, אחותי הבכורה, אז ילדה יחידה, כבת ארבע שנים, התעוררה, ובשעמום לה, הבחינה במפתחות הרכב המונחים על השולחן.

אמאבא, אמרה, כשניגשה לפתח חדר השינה, אני נוסעת לטייל.

אמאבא, ישנים, מלמלו דבר מה, והסתובבו, מתוך שינה עמוקה.

והילדה נעלמה.

לפתע אמא התעוררה, "מה הילדה אמרה?"

"אבא, אבא, קום, איפה הילדה? היא אמרה שהיא נוסעת לטיול"

"מה את רוצה, תני לישון" (אין מצב שאבא שלי היה אומר דבר כזה)

"ילדה!, ילדה!", חיפשו בכל הבית, קומה ראשונה, קומה שנייה, חצר אחורית, חצר קדמית, אין ילדה.

"מה עושים?"

"מה היא עשתה, הילדה?"

"היא אמרה משהו שהיא נוסעת לטייל, אולי הלכה החוצה?"

"איפה המפתחות של המונית?"

"כאן על השולחן",

"זהו שלא."

"איפה החנית את האוטו?"

"הנה שם, בפינת הרחובות...",

מזל שמוקדם בבוקר, ושבת, ולפני יותר מארבעים שנה...

הנה הילדה, בתוך האוטו, עם מפתחות בתוך הסוויצ', משחקת אותה בנהיגה, מזל שהרגליים קצרות מדי מכדי להגיע לדוושה.

כשביקשתי ממנה רשות לספר את סיפורה, שמעתי את צחוקה המתגלגל בהנאה.

"תודה שהזכרת לי", היא אמרה.

יש לה צחוק כל כך נפלא.

אחותגדולה.