את הפרה השניה פגשתי אחר הצהרים, עם פיתה דרוזית חמה מרוחה בשוקולד השחר (רק חצי, את החצי השני אכלה החברה) , וזו באה אחרי כריך עיראקי בג'בטה שלא הצלחתי להפסיק לאכול עד הפירור האחרון.
ועוד עז נפלה עליי חצי שעה אחרי שיצאתי מהעבודה, עת הלכתי לחפש מזוזה, לדירה חדשה (לא שלי, לצערי הרב, כלומר הדירה, לא המזוזה).
עז שלא הייתי בטוחה שאוכל לה. ומירב הסיכויים היו שלא אוכל לה, גם אם הייתי במשרד מול המסך עם סוללת טלפונים וגיבויים, בשעה כזו כשמחר גם אירופה לא עובדת? מי היה חושב...
אבל מסתבר, שיכולתי לה, ועוד רק בנייד תוך כדי בחירת צבעים למזוזה, לתקתק את הדרוש טיפול, שלא היה מי שהיה מאשים אותי אילו לא הייתי מצליחה, ולא היה מי שיופתע שאכן הצלחתי.
רק אישור סופי במייל נדרש כשהגעתי עת חשיכה הביתה, עייפה, ותשושה.
וקיבלתי תודה חמה, וחיוך חם מעבר לקו הטלפון, וידעתי ששוב פעם הצלתי ת'תחת של החברה (פירמה, לא פרינד).
אבל משום מה זה לא משאיר אותי מסופקת וגאה, פעם אולי לפני חצי שנה, אבל היום אני כבר לא רוצה.
אה, גם קנינו מזוזה, יפה, ונחמדה.
את שאר המזוזות והקלפים, נרכוש בהמשך השבוע.
זה רק עושה לי חשק לבית משלי, רק מקפיץ לי את העובדה, כמה קשה לי, כמה אני מסתירה, כמה אני חושקת שיניים, למען המטרה (אם מישהו לא הבין- לימודים, ועכשיו מתחשק לי לטפל בשיניים העקומות שלי, בכדי שאפסיק להיראות כמו מכשפה).
* * *
אה, הייתי מחוכמת נורא.
בתגובה לעופרניקוס, מצאתי שיש לי עוד שתי פרו(ת)...
אוי כמה שאני שנונה,
או כמו שאלף היה נוהג לאמר:
i kill me....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
