וכשהתגלגלת מעליי, ואמרת לי- זו אשמתך, נבהלתי לרגע ושאלתי את עצמי, האם מילמלתי את מחשבותיי בזמן מעשה, האם עד כדי כך עשית לי טוב, ששיחררתי כל כך מהר את השליטה, האם אתה קורא מחשבות, כששאלתי את עצמי- למה, למה לעזאזל, חיכינו כל כך הרבה זמן?
וכשחזרת על המשפט שוב, בנימת קול מרוצה מעצמה, עניתי בקול צרוד, זו אשמת שנינו, אם זה היה תלוי בי, זה היה קורה לפני חודש, וצחקת, ואספת אותי אליך בחיבוק חם וחזק, כמו שאני אוהבת, ונשקת לשיערי.
ובכלל היית כמו שאני אוהבת, חזק, וגדול, וגמיש, וידעת לעשות לי טוב, וידעת איך לגעת בי, וכשבאחת הפעמים שאלת, עד לשם הגעת? חייכתי ונשקתי לחזך, ושוב חיבקת אותי חזק צמוד אליך.
ואחר כך, הרבה יותר מאוחר, כשעמדת ללכת, שאלתי למה, ולא רציתי שתלך, ורציתי שתחזור שוב, ואמרתי לך, ולא ענית, ושוב אמרתי, ושוב לא ענית, כי לא שמעת את סימן השאלה בסוף המשפט, וכששאלתי, ענית תשובה לא מחייבת, לא מספקת, מתישהו.
ונותרתי שואלת ביני לבין עצמי, מתי יקרה, ונותרתי מבקשת שהמתישהו הזה יקרה בקרוב.
ממספר שתיים הפכת להיות כמעט מספר אחד, והזרות והמוזרות שלך, מצאה חן בעיניי יותר ויותר, והפכת להיות למשהו שלא ציפיתי שיהיה, מממתק או חטיף הפכת למנה עיקרית, למשהו שיכול להשביע לאורך זמן, ומספר אחד, זה שהיה, הפך לפתע להיות מרוחק משהו, למשהו שממילא לא יקרה, אז זה לא משנה אם זה לא יקרה.
ובמחשבתי התחלתי לנתח כל פעולה שלך, כל מילה קטנה וגדולה, כל נשיקה שלך, וזהו שלא הפסקת לנשק אותי, כל ליטוף שלך, וכל חיבוק שלך מה אמר, ואלו גם אלו לא חסרו לאורך כל הזמן הארוך-קצר שהיינו ביחד.
לא רוצה לנתח את פעולותיך, רוצה אותך.
וכצפוי, השארת אותי בערפל, כי כזה אתה, ושנינו ידענו מראש, שזה מה שיש וזהו.
אבל אני רודפת אחרי ערפילים ודברים לא ברורים לא מושגים וחמקמקים כמו צלופחים, רוצה גם בך, ולא רק בגלל הטוסיק היפה שלך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
