צמח בר

אז נשאלתי שאלה,

מדוע אני מקבעת את היותי פוטנציאל לא ממומש.

מדוע אני לא באמת מחפשת או רוצה בהצלחה.

וזה לא רק בלימודים או בעבודה, זה גם בזוגיות, ובאהבה.

עשרים וחמש שנה, אני בשוק העבודה (כן, גם בתחום הזה התחלתי מוקדם), לימודים ואהבה, עשיתי כל כך הרבה ניסיונות, כל כך הרבה התחלות, כל אחת מהן התחילה בתנופה רבה, ועד מהירה הרוח מהמפרשים יצאה (מישהו מוכן להסביר לי למה אני מנסה לכתוב בחרוזים?)

נו, מילא, התחלתי התחלות רבות, החלפתי עבודות שונות, עשיתי קורסים, בתחומים שונים ומגוונים, אפעם לא המשכתי הלאה להשתלם בתחום אחד בו אני רוצה, אפילו המערכות הזוגיות שלי נדונו לכישלון מראש, זה היה ברור לכל המתבונן.

כל כך הרבה התחלות טובות, אפאחת מהן לא ממונפת נכון. אפאחת מהן לא ממשיכה לאן שהיא הייתה אמורה.

ואז היא שאלה שאלה, שלא נועדה עבורה לתשובה,

אלא לי למחשבה.

ולא ממש הקדשתי לכך מחשבה.

ועכשיו התחילה עונת הלימודים והגשת העבודות, ואני מחפשת אלפי תירוצים בכדי לברוח מהמטלה, למרות שהיא לא ממש קשה, ופתאום אני מבינה, שבעצם אני בורחת מההצלחה.

אני בורחת מהמחויבות שבאה איתה.

ואני יכולה לחפש עמוק בשורשים מדוע אני מפחדת ממחויבות כזו אבל אני לא בטוחה שזה יועיל במשהו ובמקום זאת אני מעדיפה, להתבונן לפחד הזה בעיניים, ולשאול למה.

ואולי כבר די?

יש לי כאן התחלה, לעתיד שבו אני רוצה, אבל מפחדת, למה?
והשאלה נשארת לא פתורה, אבל לפחות אני מודעת אליה, וזו כבר חלק מהדרך להצלחה, לפחות כך אומרים.

יש לי כאן התחלה, שנראית כנכונה,

ואני לא מבטיחה מאומה,

אבל זה משהו שאני מאוד רוצה,

ואני מאמינה שזהו מקומי מלכתחילה,

והגיע הזמן בשבילה,

אז למה את עצמי אני מכשילה?