צמח בר

את נראית כאילו יש לך מצב רוח רע,

אמר בן השכנה, כשבא להחליף ספר לקריאה,

רע לי כאן, אמרתי וטמנתי פניי בחולצתו, אני חנוקה.

את יודעת, חיבק ואמר בשיערי,

תמיד תוכלי למצוא אצלי חדר,

לכל מה שאת רוצה,

חדר, ואמבטיה גם.

את קטנה, אמר,

לא, אתה הוא הגבוה,

אני כמו תמיד

אותו הדבר, ענה,

את היא זו שכול הזמן משתנה.

עדיין מחבק,

עדיין חבוקה,

וחשתי אצלו בתגובה,

כמו תמיד, אותה התגובה,

מאז הייתי בת שש עשרה

היא לא השתנתה.

את יודעת,

אמר על בנו,

הוא שאל,

אמר שאת מגניבה,

ולמה אין בינינו מאומה. 

זאת היה לפני שבועיים, כך תאריך הקובץ אומר,

ולפני ימים לא רבים, הוא שוב בא, להחליף ספר,

חיבק ושאל, הכל בסדר, ילדה?

את יודעת, אם את באה לבקר,

זה לא חייב להיגמר במצב מאוזן, אפשר רק לשבת לדבר.

כך אמר לי בן השכנה.

* * *

והיום הניתוח בעיניים שאמור היה היום להיעשות, ושוב נדחה

(בפעם השלישית), הפעם ברגע האחרון, כשכולנו כבר התכנסנו,

ואמרנו, לא מוותרים לעצמנו על עצמנו, ויצאנו להסתובב, ארבעה,

אמא, ושלושה ילדים, די גדולים, אפילו מבוגרים.

ואולי מחר, כשאהיה פחות עייפה, אכתוב על המסעדה, שהיא די ידועה,

אבל לחזור אליה בפעם השניה, לא אעשה,

כי דג מסריח, גם כשאמורים להטביע אותו ברוטב, שהטבח שכח להוסיף,

נשאר לא טרי, ולא בריא.

("עד העצם" הרצליה, להדיר רגליים, למעט חלת הבצל שהיא יותר טובה מזו של אוונגרד, אבל לא שווה את הביקור).

///

(מצב הרוח הרע שייך ללפני שבועיים, עכשיו אני רק עייפה, כי היתושה הבתז...החליטה לטייל על לחיי הלילה, ולעשות מקבץ עקיצות ומציצות על לחיי הימנית, ועפעפיי, עד אשר חטפה נוגרה במצח ממני...

אז לילה טוב, אנשים טובים,

אל תעשו את מה שאני לא הייתי עושה,

אה כן, גם