אני בדירה הזו כבר למעלה מחודשיים ימים. חסרים לי מספר דברים שעדיין לא השלמתי את רכישתם- כמו ארון נוסף למצעים ומגבות – הם ארוזים שקיות, שקיות. גם מראת גוף חסרה לי. אתם מתארים לעצמכם בית של אישה, ללא מראת גוף?
אני לא ממש יודעת איך אני נראית. טוב, אני יודעת פחות או יותר, יש מראה בשירותים של העבודה, ויש מראה אצל ההורים שלי, אבל אני לא מתעכבת הרבה מולן, ויש לי בשביל מה, לאור הירידה המאסיבית במשקל בחודשים האחרונים (15 ק"ג עפו להם ככה סתם, בחודשיים).
אני מתבדחת על עצם העובדה שאין לי מראה, ושאין לי כסף לקנותה, אבל לא ממש מטריחה עצמי להפריש כסף לצרכים הללו, למרות שלצרכי פירסינג בטבור פתאום כן היה לי כסף.
שאלתי את עצמי מדוע אני לא מוצאת את ההזדמנות לקנות את המראה הזו, או את הארון הנוסף שאני צריכה, או כל דבר ביתי. כי לא ממש השקעתי בדירה מעבר לצרכים הבסיסיים ביותר.
לא ממש התעניתי בשאלה. סתם התהייה עברה ביני לבין עצמי. עברה וחלפה ושוב עברה.
היום הבנתי מעט ממה שאני עוברת.
אני עדיין לא מוכנה להתביית, להצמיח שורשים. זה אפילו לא להתביית. זה משהו אחר.
אני עדיין לא יודעת איך ואיפה אני רוצה לראות את עצמי. בתוך איזו מסגרת.
אני כרגע נמצאת בצומת דרכים בו יש לי הזכות והיכולת להחליט לאן אני לוקחת את חיי הלאה.
איך אני רואה את עצמי בעתיד. איך אני רוצה לראות את עצמי מכאן ואילך. ומכיוון שעדיין לא החלטתי, אני לא מוכנה לעשות צעד בכיוון כזה או אחר.
ושוב, זה לא שלא החלטתי, אלא שעדיין לא קיבלתי את ההחלטה. כי עמוק בבטן, החלטתי. אבל בראש עדיין לא הפנמתי את ההחלטה. עדיין אין לי את האומץ ליישם את ההחלטה. ואין לי מילים לעצב את ההחלטה, לגבש אותה לכדי ביצוע, קווים מנחים שיעצבו את תכנית הפעולה בה אני הולכת לנקוט.
בגוף אני יודעת. בראש, עדיין לא.
להיות מה שלא הייתי לפני 15 שנים. מה שלא העזתי לחשוב עליו אפילו.
אבל גם לא יכולתי, בהתחשב במי שהייתי אז.
עכשיו אני אמורה להשלים את מה שהייתי אמורה לעשות מאז ומתמיד. להשלים את מה שנולדתי לעשותו. ואל תשאלו אותי מה, כי עדיין את לי את המילים להגיד אותן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
