צמח בר

לפני קצת יותר משעתיים יצאתי מהמשרד ברוח טובה ואמרתי "מודה אני".

מודה אני על המראות, ועל הריחות, על הנשימות ועל השאיפות, על הנגיעות ועל האהבות, על התחושות ועל המחשבות.

מודה אני על הטובות ועל הרעות.

בקיצור מודה.

כל היום היה לי מצב רוח מאוד טוב, למרות שהייתה לי עבודה.

ועוד בכלל הילדה שלי באה לבקר, וכל כך התגעגעתי אליה, והיא כל כך נפלאה.

אני כל כך אוהבת אותה.

אבל בערב, אחר כך, ישבתי מול המסך, והדמעות התחילו לזרום, וחשתי כל כך עצובה.

כאילו כל העצב שבעולם בא לנוח על כתפי.

ולא סתם עצב, שהוא עצב.

אלא

עצב עיצבוני,

עצב קיומי,

עצב מהותי,

עצב נשימתי,

עצב שבו אדם תוהה, על מה ולמה, מאיפה הוא בא, לאן הוא הולך ומה יש באמצע,

ובכלל בשביל מה להתאמץ, לבוא, ללכות, לשבת לעמוד,

עצב שכזה שבו, לא רק שאדם לא רוצה, הוא גם לא מסוגל.

לשם מה כל זה? בשביל מה זה טוב?

וישבתי מול מסך המחשב, ודמעות זלגו חופשי באין מפריע, ובאין קול, והאיפור נמרח, ובטח נראיתי כמו ליצן, אבל מי חשב על כך, או יותר נכון מי בכלל חשב.

העצבות הזו לא קלה, היא גם לא קשה, היא נוראה.

זו מן עצבות כזו, שאת לא יכולה אפילו להגיד, "תעצרו את העולם אני רוצה לרדת" אפילו את זה את לא מסוגלת להרגיש, כי זה כרוך במין עשיה.

כל מה שאת מסוגלת לרצות הוא להתכנס, אבל גם אין לך כוח לחפש היכן הקונכייה.

וקמתי והתקלחתי, ועכשיו אני ישובה כולי חיל ורעדה, והבכי אזל,  והדמעות נעצרו, אפילו מצאתי מעט קונכייה.

אז עד תגיע עת רגיעה- אני בקונכייה.

פיאממממממממממממאססססססססססססססססססססססססססססססססעמקקקק