צמח בר

 על הרצפה הקרה בין חדרי הבית, מול הספרייה שעל מדפיה עובדיה סדורים כל ספרי המדע- הבדיוני שלי, ישבנו לשוחח, תוך כדי שהוא מחליט איזה ספר לקחת הפעם.

הן תמיד מתאהבות אחרי שבועיים שלושה, מספר לי על הזיונים שלו, את מבינה.

זכותן, אמרתי לו, יש לנשים נטיה כזו, ואתה- מתברר- חומר התאהבות לא רע.

אבל את לדוגמא, תמיד לקחת הכל בסבבא, גם כשהיית הו, כל -כך צעירה.

נכון, לקחתי בסבבא, ונעלמתי כשהרחתי את הסכנה.

איזו סכנה? תמה.

כשידעתי שפעם הבאה שאפגוש אותך אני עשויה להתאהב.

אבל, אבל, את מעולם לא רצית.

מעולם לא אמרתי שאני רוצה, אבל אם רק היית רומז שאתה רוצה, זה היה קורה.

אבל, גם אז, כשהתגרשתי בפעם הראשונה, ויצאנו איזו תקופה, ואז נעלמת, הפסקת לענות לי לטלפונים, ואני בכל זאת המשכתי להתקשר.

זה לא היה הזמן המתאים עבורך למה שאני כן הייתי זקוקה.

בגלל זה לא אמרת מילה?

שתקתי, חייכתי, והנדתי ראשי.

את יודעת, כל השנים הללו ואת עדיין החולשה שלי.

אני החולשה הכי חזקה שלך.