לא נמצאת כאן הרבה, ומופתעת בכל פעם מחדש, כמה אנשים מרגישים את אותם הרגשות שלי, אותם רגשות שמעולם לא העזתי להגיד, לאמר, גם כשהרגשתי כמעט מתפוצצת מבפנים, והעיניים נפוחות מדמעות, ושורפות, והגרון חנוק מגוש שלא עולה ולא יורד, כבר שנים. מתגעגעת למשהו למישהו, שמעולם לא היה, לא מרוצה, לא מאושרת.
כל כך אני יודעת על מה את מדברת, פימייל יקירתי, מעין אחותי התאומה החורגת (אם תרשי לי לקרוא לך כך). כל כך יודעת, כל כך מזדהה, וכל כך לא יודעת איך לעזור, איך לגרום לבכי ולכאב להיעלם. יודעת איך זה להרגיש לבד גם כשביחד.
רוצה שלא תלכי, ולא יכולה להרשות לעצמי לבקש ממך, אל תלכי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
