צמח בר

הנה אני כאן, לשיפוטכם:

נשואה טריה (חצי שנה), בת 36, מובטלת, ללא עתיד תעסוקתי נראה באופק, משכנתא בגוה של 50% מהשכר של בעלי.

כולם אומרים לי שאני צריכה להיכנס מהר להיריון ומהר, כי  מה לעשות- השעון מתקתק, ואני כבר לא צעירה, וצריך לעשות ילדים ותתתי ותתתה.

בעלי לא מבקש כלום, רק מביט עליי בעיניים גדולות חומות כהות, לחות מדמעות התרגשות המופיעות תמיד כשאני שואלת אותו שאלה בנושא עתידנו המשותף הכולל ילדים או לא. ותשובה אין.

אני יודעת שהוא מת לילדים, הכי הוא רוצה- ילדה קטנה.

ואני מה אני רוצה ?

לא יודעת ממש לא יודעת.

מעולם לא הייתי מאותם אנשים (ונשים בעיקר) המתמוגגים למראה תינוק באשר הוא.

לדידי- תינוקות וילדים קטנים וגדולים- זה טוב, ממרחק בטוח. הם נחמדים לחצי שעה גג, אחרי זה- קחו אותם ממני.

זה לא שאני לא אוהבת ילדים, אני מאוד מסתדרת איתם, אני ילדה בעצמי, ואני חושבת כמותן וכמותם. והם מצידם- מתים עליי (אני חושבת ומקווה).

אבל...

מעולם לא רציתי. תמיד אמרתי שאני לא רוצה, תמיד אמרתי, שאולי בעתיד אני ארצה. אולי בכדי לסבר את אזני המאזין, אולי בכדי להרגיע את מצפוני.

והיום?

לא יודעת אם אני רוצה, אני בלי גלולות כמובן, בכדי שבעלי יהיה מעט יותר שליו בתוך הקשר הזה, בכדי להוריד לחץ מעלי- מרופא הנשים שלי, שחייב אותי להפסיק לקחת גלולות כדי לראות שהשחלה התאוששה מניתוח כלשהו שעשיתי לפני כמה חודשים, בכדי שאמא שלי תפסיק לשאול שאלות, בכדי שאבא שלי ימשיך לברך "לשנה הבאה בברית של הבן שלך" ובכדי שיחכה באמת לכך, ולא ילך מפה לאן שהוא חושב שהגיע הזמן שלו ללכת, בכדי שחמותי תפסיק לשאול איך אני מרגישה בעיניים, ובכדי שחמי לא ילך לידי כאילו אני הנסיכה גרייס בכבודה ובעצמה (בעצם לכשאכנס (אם) הוא ילך לידי כאילו אני הקיסרית עצמה).

אפילו הפסיכולוגית שלי הסתכלה עליי במבט עקום ואמרה- את לא מרגישה צורך? למה את חושבת שלא מגיעה לך החוויה הזו?

מה, מי שלא לא רוצה (בקמץ מתחת ל- צ') להביא ילדים לעולם יש בה משהו דפוק?

כמובן שיכולתי להגיד שלא- אני לא נכנסת עכשיו להיריון וימות העולם כולו.

אבל כולם כל כך מדברים על החוויה הזו, של הלידה (אמאל'ה), של גידול הילדים (אמאל'ה ואבאל'ה ביחד), ואני מביטה בכל אותם שאומרים לי- "את לא תצטערי", תמהה וחושבת שאולי אני זו שטועה והם אלו שצודקים.

ובכדי לא לפספס את הרכבת, שלטענת הרופאים מתקרבת לתחנות הסופיות ובשביל להשתיק את בעלי שחושש שנגיע על קביים לטקס בר המצווה שלהם (וואט אבר), הפסקתי לקחת גלולות, כשכל נים וגיד שבי זועקים כנגד המעשה. ונכון, יש בי משהו שאומר שאולי בכל זאת, אבל זה כרטיס לכיוון אחד, וכשיש ילדים, אי אפשר להגיד תפסיק את המשחק כי נמאס, אני רוצה ללכת.

וכל חודש אני סובלת בטירוף מה PMS המחורבן הזה (בעצב תלדי בנים, אה...) בין אם זה בהתקפי דיכאון איומים, ובין אם זה בבולמוסי זלילה – פחמימות והרבה מהן), ובכל פעם שמגיע המחזור, משהו בי נושם לרווחה.

ויבואו שיגידו- "אה- בגלל זה את לא נכנסת להיריון" בנימה מאשימה.

אז מה?

Sue me

(קרדיטים מגיעים למי שהם מגיעים והיא יודעת זאת)

ךמה בכלל אני צריכה לרצות ילדים?

בכדי להדיר שינה מעיני וכסף מכיסי- שגם כך הוא דל, בכדי שזמני לא יהיה בשליטתי?

למה זה טוב?

להנציח את הגנים שלי?

להביא יצורים תמימים (בהתחלה בכל אופן) שכדי שייהרסו ויהרסו?

בינתיים אני לא בהיריון, בינתיים אני בתסמונות בלבד = PMS, וגם זו של הביוץ.

וסובלת!!!

 בעצב תלדי בנים?

מי רוצה בכלל ללדת?

שיט, הייתי צריכה להיוולד גבר , היה לי קל יותר בחיים.