צמח בר

 את במשבר? שאלה חברה לעבודה.

לא, כן, עניתי באותה השנייה.

כן, אני מודה, בריש גלי, ובזרוע נטויה.

אני במשבר, כבר די הרבה זמן,

אני בדיכאון, ורק עכשיו התחלתי להודות בכך.

עוד חודש וכמה ימים – יש לי יומולדת.

אני חוגגת ארבעים.

אם אפשר לקרוא לזה חגיגה.

ימולדתים עגול, זה תמיד זמן בחינה,

נקודה שבה אדם עוצר ומשקיף על חייו, לראות מה הלך, מה עשה, כמה בנה,

משקיף על נקודות אחרות בחייו, לראות מה השתנה.

והנה אני עוד מעט בת ארבעים שנה.

בגיל חמש עשרה, חגגתי עם מי שבגד בי עם החברה הכי טובה שלי, שנה לאחר מכן.

בגיל עשרים לא חגגתי איתו, כי הוא דחף אותי לזרועות החבר הכי טוב שלו- וזאת לאחר שחיזר במשך שנה, שאמחל לו, שאהיה איתו.

בגיל עשרים וחמש שנה, רבתי עם מועקה, שחיפש דרך מקורית להימנע.

בגיל שלושים, לא היה עם מי.

ובגיל שלושים וחמש שנה- זה הגיל שתכננתי להיפרד מהעולם בשינה.

במקום זאת נתתי לעצמי טיפול פסיכולוגי במתנה, טיפול שהביא אותי לחתונה, ולגירושין, כמעט באותה נשימה.

ובגיל ארבעים?

שוב פעם אני לבד.

ואולי בעצם עדיין אני לבד?

למען האמת רוב חיי הייתי יותר לבד מאשר ביחד.

ואחותי אמרה לי- אל תחיי באשליה- גם כשאת ביחד- את רוב הזמן לבד;

ועניתי לה- לפחות יש לך את האשליה להתנחם בה.

לי, גם זה מעולם לא היה.

וכן, יהיה מי שיגיד את לא עושה מספיק, את בעצם בוחרת להיות לבד.

וכן, אני יודעת שאני בחרתי, ובוחרת, ובעתיד אמשיך לבחור להיות לבד.

ואתם יודעים מה הכי כואב?

שלמרות שכואב לי להיות לבד, אני לא רוצה אחרת, למרות שאני מתה מבדידות איומה.

אולי כי בעצם אני מפחדת?

זה לא משנה למה.

זו העובדה.

אני לבד מבחירה.

פאקינג פורטי,

זה עובדה.

אני כבר לא צעירה.