צמח בר

 ובחורף הנוכחי לראשונה הבנתי את משמעותה של ההזדקנות מבחינה גופנית.

במהלך השנים אנו לא מודעים לשינויים החלים בנו, ואליהם אנו מתרגלים טיפין טיפין, עד כי פתאום, בבדיקה שגרתית אצל הרופא, תמרור אזהרה מופיע, ומעיר את תשומת ליבנו לעובדה הפעוטה, כי גופנו אינו מספק את הסחורה אותה סיפק לפני עשרים שנה. 

כאבי פרקים, עצמות, בירכיים, גב, כבר אי אפשר לקרוא את האותיות הקטנות בלי להרחיק את העיתון, קצת יותר קר לנו, ואנחנו קצת יותר מתקשים לקום בבוקר, לאחר ערב הוללות, או בילוי מעט מאוחר יותר מהרגיל.

אז ככה- משקפיים אני מרכיבה מאז שמלאו לי אחת-עשרה שנים. זה מה שקורה כשקוראים בגניבה מתחת לשמיכה. דווקא בשנים האחרונות המצב השתפר והלך, האופטיקאי שלי טוען, שבעוד שנים ספורות אאלץ להוריד אותן (את המשקפיים) לצרכי קריאה.

מכאבי בירכיים וגב ובכלל כאבי פרקים אני סובלת כבר למעלה מעשרים שנה, זה כנראה מהשחייה.

כאבי הברכיים הראומטיים בכל הלכו והתגברו ככל שהשמנתי יותר ויותר עד כי הקשו עליי מלאכה פשוטה כמו קימה מישיבה, אולם נעלמו כמעט לחלוטין כשרזיתי.

היום כמעט ואיני סובלת מכאבי פרקים, למעט חילופין חדים במזג האוויר.

שעות השינה שלי מתמיד לא עלו על ממוצע של 6 שעות, אלא אם הייתי בדיכאון, ובשנים האחרונות היו לי לא מעט שעות דיכאון שבהן יכולתי להאשים את עליית ממוצע שעות השינה שלי ל 7-8 שעות.

אולם, רק השנה כשהחילותי לצאת מהביצה הסולפסיטית שלי, הבטתי באותם בני נוער סביבי שהסתפקו לכל היותר במיזע וז'קט פליס בימים הכי קרים של השנה (so far ), בעוד אני התעטפתי במעיל, צעיף, כפפות, סוודר, גופיות, ועוד כהנה וכהנה בתירוץ שאני חולה.

ואני עוד טוענת שאני אישה שחם לה בדרך כלל.

פתאום נזכרתי שכשהייתי בגילם של אותם בני נוער, עליהם אני מביטה בתמיהה, הסתובבתי עם חולצה קצרה, בימים הכי קרים של השנה.

לתחושתי, יש כאן איזו שהיא סתירה, בין מי שחשבתי שאני, לבין מי שאני היום.

ואז אני מבינה....

המטבוליזם שלי מעט יותר איטי, החוסן הטבעי שלי נחלש, אני קצת פחות עמידה.

אני אישה, כבר לא נערה.

תודה לאל.

קצת קשה לקבל זאת בהבנה בתרבות שמקדשת את הנעורים; והנערה שהייתי הפכה להיות האישה שאני, וגם האישה הזו סובלת מפחדים ומשדים, שעדיין לא סיימה לטפל בהם בינה לבין עצמה,

אבל האישה הזו (שהיא אני, בדרך אגב), לאל מודה, על מה שהיא, על מי שהיא.

ולא, לא הייתי עוברת שוב את דרך הייסורים הזו.

מספיקה פעם אחת.

למתקשים-

זהו אינו עוד פוסט התבכיינות על ארבעת העשורים שאני מונה (עוד שבועיים ויומיים, אבל מי סופר), אלא פוסט הבנה.

הבנה הכרה, ותודה.

תודה,

לנערה שהייתי,

לדרך שעשיתי ועדיין עושה,

 לטבע ולחיים שעשו לי את מה שעשו- בטוב וברע,

לאישה שאני.

אני ממתינה לעתיד שיבוא.