בית חווה, מיושן מעט למראה, על גג הרעפים מצל עץ מפואר.
הבית מבודד, נמצא במרכזו של נוף היולי, סחוף רוחות, כמעט אפשר לראות את האחיות ברונטה כותבות כאן את סיפרן הבא.
האדמה שסביבו אינה מעובדת אלא מכוסה בירק עד לאופק, אולם לא הרחק מהמבנה, הצוק נשבר בפתאומיות ומשתפל אל הים הסוער.
על ספסל מואר בשמש החלשה יושבת אישה, ידיה מונחות בחיקה, פניה חיוורות, שפתיה חסרות צבע, עיגולים שחורים סביב ארובות עיניה, ועיניה עצמן עצומות.
היא נראית כאילו החלימה ממחלה ארוכה.
היא לא מדברת על כך.
היא לא מדברת כמעט על מאומה.
בעלי החווה מביטים בה מבעד החלון בסקרנות, מציירים בדמיונם את סיפורה.
היא שוהה כאן כבר תקופה.
לאחר ארוחת הבוקר בה היא מנקרת כציפור, היא נוהגת לצאת אל השמש עם ספר, אולם לא תמיד מקפידה בקריאה.
לעיתים הספר מונח בחיקה, ועיניה בוהות אל המרחק.
לעיתים היא יושבת כך סתם, עיניה עצומות, פניה מופנות אל השמש.
לעיתים היא הולכת אל הכפר הקרוב ביותר- מרחק של חצי שעה, גם שם אינה משוחחת עם איש, אלא מטיילת לאורכו של הרחוב היחידי וחוזרת כלעומת שבאה.
לעיתים היא יורדת בשביל הצר, המוליך מבית החווה אל הצוק, וממשיך לרדת באיטיות משוועת אל רצועת החוף הדקה הנמשכת לארכו של הצוק.
בעונת הקינון אפשר לשמוע גם את השחפים שקבעו כאן את מקום מושבם.
הרוחות, שאין מה שיעצור אותן, מנגנות את המוזיקה הפראית הזו שאינה ידועה לאדם העירוני.
אדם יכול להפקיר גופו לרוחות שיפרטו עליו את הנעימה הזו הפרועה, המשתנה, הקדומנית, הקיימת מתחילת הבריאה.
עכשיו הרוח הנעימה מנגנת בעדנה בין ענפי העץ ובין העשב הגבוה, ומרחוק אפשר לשמוע את הים, והגלים הנשברים אל הסלעים המעטרים את החוף. אם לוקחים נשימה עמוקה אפשר להריח ולטעום את המליחות באוויר.
אין איש שמחפש אותה בטלפון או במכתב.
אין איש שיטריד את מנוחתה או ישאל עליה.
היא שקטה, אינה מספרת מה עבר עליה.
מדי פעם חיוך מעטר את פניה, כמו חלפה מחשבה נעימה, אך מהר מאוד מעפעפות עיניה, והיא חוזרת לשלוותה הנינוחה.
לעיתים היא מנידה ראשה או ידה, כמו שוחחה אל בן שיחה שאינו נראה, פיה מתעקל בהעוויה, מחוות גוף זעירות המעידות שעברה חוויה לא קלה.
היא נושמת עמוקות, שואפת אוויר לתוך ריאותיה, טועמת את רסיסי המלח שהגיעו עד אליה, משתעלת קלות, היא לא רגילה לאוויר של כפר, עוטפת כתפיה ברדיד אותו הביאה עימה, ונכנסת אל חדרה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
