צמח בר

אני לא כותבת עליה כמעט.

היא האדם הכמעט יחידי שמסוגל להוציא אותי מהכלים על בסיס קבוע (וקשה מאוד להוציא אותי מהכלים).

לעיתים אני מרגישה שאני אוהבת אותה.

לעתים אני פשוט שונאת אותה.

אני סובלת איתה וממנה עד כדי דמעות, דמעות של תסכול, עצבים ואין-אונים.

אני חושבת שהיא אדם צר אופקים, קטן, קטנוני ומריר עד אימה.

אבל היא גם אחד האנשים הכי חכמים אינטואיטיבית שאני מכירה, תחושות הבטן שלה חזקות לאין-שיעור, וכל מה שהיא רוצה שיהיה יותר טוב לילדים שלה.

אפשר להסתכל עליה ולראות איך אני אראה בעוד שלושים שנה.

אני בדיוק הקופי שלה, ולא רק במראה החיצוני, היא אמא שלי.

(היא יפהפיה).

מעולם לא הסתדרתי איתה,

אולי משום שאנחנו דומות מדי,

דעתניות מדי,

קשות מדי,

עצמאיות מדי,

חזקות מדי,

לבדיות מדי.

יום אחד, אני פשוט אודה על כך שניתן לי הניסיון הנוסף איתה.

אנחנו הפעם מגיעות לשיאים חדשים בדרך שלנו, המאוד מיוחדת.

לאט היא לומדת להגיד לי את הדברים שאני לא אומרת אותם לעצמי, שהיא מעולם לא אמרה לעצמה.

הוא לומדת לדבר ולשאול, לא רק אותי, אלא גם את אחי ואחותי.

לאט אני לומדת לחיות איתה, איתי.

לאט אני לומדת להשלים עם הידיעה שאני הבת שלה באלף ואחת דרכים שונות.

"היית צריכה להיות שם", היא אומרת לי, כשאני מספרת לה על השיעור של היום,

והיא מתכוונת לכך, שאני שייכת לעולם האקדמיה, שזה היה צריך להיות מקור הפרנסה שלי, הבסיס לחיים שלי.

והיא לא יודעת שזה היה פעם חלום חיי.

"לא",אני עונה בחדות, "לא הייתי צריכה להיות שם"

"ממה את מפחדת?",