בזמן האחרון אני כמעט וכבר לא זוכרת חלומות.
רק קרעים, קרעים של תחושות ומראות.
בעבר הייתי יכולה למלא ספר שלם על חלום אחד, וההסברים והפרשנויות המתלוות לו.
עכשו הם בורחים ממני, נשמטים מאחיזת זכרוני, ואם איני כותבת אותם בו במקום, מה שקורה בדרך כלל, הם נעלמים ממני לחלוטין עם הקפה הראשון של הבוקר.
חלומותיי, כשאני שורה בהם, אמיתיים להרגיש. אני חווה אותם במלוא העוצמה. לא מודעת לכך שאני חולמת. ממש חיה אותם. ויש כאלו שאני חוזרת אליהם לילה אחר לילה.
וקרע חלום מאתמול בלילה מדבר על טיול שאני עושה עם מישהו. מעין טראק.
ואנחנו ישנים באיזה מקום, ובכדי לקצר את הדרך, מסוק/מטוס קל מקפיץ אותנו לנקודה מסויימת במעלה הדרך, שם כבר הגענו, ומשם אנחנו ממשיכים.
זה קטע של חלום שבו הייתי לפחות פעם אחת, לדעתי פעמיים.
הלילה שוב חלמתי את הקטע הזה, אבל הפעם, כשמנחיתים אותנו, ואנחנו יוצאים מכלי התעופה, וכל שאר המטיילים מתפזרים בשטח, אני נפנית לבן זוגי, ואני חושבת שהיה ש., זה שעומד להיות הגרוש שלי, ואומרת לו, "הייתי צריכה להגיד להם שיקחו אותנו למעלה (אני לא בטוחה שהמילה היא למעלה, יכול מאוד להיות שהמילה היא "לסוף"), כי כאן כבר היינו/ כי את הקטע הזה כבר עשינו".
יותר מזה אני כבר לא זוכרת, או שלא היה, אני לא יודעת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
