צמח בר

 חבר'ה, אנא הבינו, כשכתבתי "כולה נשיקה" מה בסך הכל התכוונתי- להשתמש בציניות כואבת בכדי לכסות על הפגיעה שבי נעשתה.

לפני יותר מעשרים שנה, אני עברתי כמעט בדיוק את אותה התקיפה.

ואפילו לא חשבתי על להתלונן, רק היה מי שראה את השריטה על הרקה, שאל איך היא נגרמה, ופתח בתהליך (שלא הייתי מעורבת בו למזלי) של הדחה של אותו הקצין, שהיה אדם מבוגר, נשוי ואב לילדים.

עד היום אני חשה אשמה, על המקרה הזה?

אתם יודעים למה?

כי אני בתמימות של ילדה בת 19 פלירטטתי.

הייתי אורחת לסופשבוע באותו בסיס, הוא ליווה אותי לשירותי הנשים שהיו מרוחקים וחשוכים.

כשיצאתי הוא אמר "את מתוקה, את יודעת?" ועניתי, "לא, מעולם לא טעמתי אותי" כל כך הייתי תמימה ולא הבנתי מה משפט כזה יכול לעשות לגברים...

הוא שלח ידו, חבק אותי וניסה לנשקני, כשניסיתי להשתחרר נשרטתי בסמל הכומתה...

עד היום אני חשה אשמה על כך שפילרטטתי.

אז זו הייתה כולה נשיקה, וזו הייתה כולה שריטה, ועד היום את עצמי אני מאשימה.

לא, לא איני מוחה על כך שבית המשפט מצא את רמון אשם במעשה מגונה.

אני מוחה על הדרך ועל הסיבות שבה זה נעשה.

אני מוחה על כך שעוולות רבות אחרות לא מתוקנות.

אני מוחה על שפסיקת בית המשפט לא נראית נקיה מאינטרסים זרים.

אני כואבת את הפגיעה.

זה מעשה מגונה נוסף שנעשה בחברה הישראלית, שהדבר ה"נכון" נעשה, בגלל השיקולים הלא נכונים.

עצוב לי, וכואב לי נורא.