צמח בר

עמדתי בצפירה, למרות שעשרים דקות קודם לכן, עם הכוס‑קפה ביד כשהתיישבתי למול המחשב, אמרתי לעצמי שאני לא אעמוד בצפירה.

אין לי בשביל מי. אני לבד בבית, בעלי הלך לעבודה, אני לא ברחוב, בעבודה, או באוניברסיטה ואנשים לא יוכלו להגיד עליי שאני מחללת כבוד.

אבל כשהתחילה הצפירה, התחלחלתי ונעמדתי, מתוחה כמו עמוד חשמל למרות שאמרתי שלא אעמוד.

ובזמן הזה, שבו עמדתי, חשבתי.

וכי מה יש לעשות בזמן עמידה דום?

חשבתי, והבנתי שאני לא עומדת לזכר אותם 6 מיליון קורבנות שנספו בשואה.

אני עומדת לזכור כל אותם קורבנות רבים מספור שנספו לפני כן, ואחרי כן. שרצחו אותם על מזבח שנאת הדת, והזר, והשונה, והלא‑מוכר. לזכר אותם שנרצחו בגלל שהיו פשוט יהודים, או צוענים, או ארמנים, או כושים, או מכשפות, או פשוט שונים, את כל אותם שהחברה הוקיעה והקיאה מתוכה.

זה לא משנה היכן הם היו, מערב, מזרח, צפון או דרום, אירופה, אסיה, אפריקה או אמריקה.

כולם היו אנשים בשר ודם כמוני וכמוך.

אנשים שלא זכו לחיות בחברה סובלנית.

אנשים שלא זכו לחיות.

אנשים שלא זכו.