כמה עצוב הדבר לשקוע בבינוניות, ולדעת שכבר לא תהיה דרך יציאה.
כמה עצוב הדבר להכיר שיש אנשים שכותבים יותר טוב ממך, שאת קוראת אותם, מזדהה עם כאבם שחצבו עמוק מתוכם ומתאווה לכתוב לפחות כמעט כמותם.
כמה עצוב הדבר שהבנת שאת הפוטנציאל שהיה פעם גלום בך, איבדת לבלי שוב. ולא יחזור הדבר. איבדת כי לא ידעת איך לנצל, איך להשתמש בו, ועכשיו כבר לא יחזור.
בעלי,
איך אומר לך זאת בלי להיפגע, בלי לפגוע.
לא אוכל להיות לך אישה. לא אוכל להיות לילדיך אם, לא אוכל להרות אותם.
לא בשלב זה בכל אופן, עדיין אני עסוקה בלהתבגר. פעם קראתי שמה שמאפיין את עולמם של המתבגרים (בני העשרה) הוא האגואיסטיות והאגוצנטריות. עדיין לא עברתי את השלב הזה. או יותר נכון להגיד, רק הגעתי לשלב הזה לא מזמן, ואין בכוונתי לצאת ממנו בזמן הקרוב.
אני לא יכולה לרצות להיכנס להיריון, עם כל המשתמע מכך.
לא רוצה, לא מעוניינת, לא יכולה.
עדיין מתמודדת עם עצמי, עם החיים- למרות היותי מוגנת כאתרוג מפניהם בעטיפות שעטפתי עצמי של חוסר עניין, של חוסר השתלבות, של חוסר מעורבות, של חוסר נגיעה. כמו זומבי, לא מרגישה מה שקורה בחוץ, לא רוצה להרגיש את כל הכאב הזה.
ואם נדבר על הכאב, ועל העולם שבחוץ- למה ללדת ילדים ולחשוף אותם לעולם המכוער שמחכה להם בחוץ, לכאבי הלב, והבגידה, והמאבק אחר ההצלחה- אהבה, קריירה, כסף, מעמד.
מה יכול להיות טוב בעולם שבחוץ?
וביום אחר, לא רחוק מכאן, אמרתי לו שאם הייתי יכולה, הייתי חוזרת להיפגש עם י. הפסיכולוגית, והוא שאל, את לא מאושרת?ואמרתי לו, שלא, אני לא מאושרת. והוא שאל, בגללי? ואני עניתי, שאני מחיים לא אהיה מאושרת, ובחיים לא אהיה מסופקת. וכי מה יכולתי לענות חוץ מאשר את האמת?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
