חמש לפנות בוקר. מתעוררת אחרי ארבע שעות שינה. קמה לשתות מים.
כרגיל.
חוזרת למיטה, עיניים נעצמות, לא יכולה לישון. המוח דוהר, דוהר קדימה במחשבות שלא יכולה לעקוב אחריהן.
מנסה להירדם, בדרך כלל יכולה. לא הפעם. העיניים שורפות, מרגישות נפוח.
עשרים דקות חולפות, מנסה לא להתהפך במיטה יותר, גם בכדי לא להרחיק את השינה, גם בכדי לא להעיר את השותף שחזר מהעבודה רק בסביבות שתיים וחצי. שישן, עובד קשה.
לא מצליחה להירדם. קמה, מכינה כוס קפה, והופ, מה יש לעשות? ישר למחשב.
המחשבות עדיין רצות, ויש משהו שרוצה להיאמר, להיכתב, לעלות לסדר היום.
השמש יוצאת לאיטה, התרנגולים קוראים את קריאתם, מי חשב שבאמצע העיר אשמע בחמש לפנות בוקר (אמצע הליל) קריאת השכמה של התרנגולים. אבל זו עיר באמצע גוש דן שמתנהגת כמו קיבוץ קטן. לא ידעתי.
כל הדברים שתמיד אמרתי לעצמי שלעולם לא אעשה, ולעולם לא יקרו לי, עברו אותי בסופו של דבר איתי, בסביבתי, לי, ובי. נותרו עוד שניים שלושה דברים שעדיין לא קרו ומפחדת עד מוות שכבר יקרו.
להפוך לחסרת אונים זקנה, התלויה בחסדי אנשים אחרים. חוסר האונים הוא שמפחיד אותי פחד מוות.
עצרתם פעם בכביש לזקן החוצה את הכביש לאיטו, לא כי הוא נהנה מללכת לאט, אלא פשוט כי הוא מדדה בשתי כלונסאות רגליו, נשען על קב, מנסה שלא לעכב את התנועה, נזכר איך לא מזמן, לפני כמה ימים, רץ בין המכוניות החוצות בסערה את הכביש לפגוש את מי שחיכה לו בצד השני של הכביש.
הפחד הכי גדול שלי הוא להיות במצב כזה, ופחד נוסף להיות בחוסר אונים.
חוסר היכולת ללכת ולבוא, אפילו להתקלח או לשירותים. התלות באנשים אחרים, שיעשו בשבילך, לדעת שאילו יכלו היו עכשיו במקום אחר. שאולי פעם אהבו אותך, והיום הם חייבים- אה, החובה המוסרית.
יש משהו מלא רחמים בנטישת העדר את הזקנים והחולים לגסוס בכבוד. כך איש לא רואה אותם בחרפתם.
כשאמות, אל תקברו אותי.
שרפו את גופתי, אני יודעת, זה אסור על פי האמונה היהודית, שכן אדם צריך גופה לחזור אליה בימות המשיח – לכשיבוא. אם.
ואני אמנם נולדתי לאם יהודית, גם לאב יהודי. שניהם יהודים מאמינים, לא דתיים אבל מאמינים, בקדוש ברוך הוא היהודי. ואני מאמינה בקיומו של כח עליון. כלשהו. אולי לא אולטימטיבי. אולי לא אבסולוטי, אבל קשה לי להתנער מהתחושה שאי שם קיים מישהו שמשגיח. ונכון שזה לא רציונלי. אבל אמונה ואהבה הם שני רגשות ממש לא רציונליים, ואם נרצה להיות ממש דקדקניים, כל רגש בעצם מהותו אינו רציונלי, בעצם הגדרתו. טוב לא משנה נחזור לענייננו.
אני לא מוכנה להעביר אף לא אחד את הטקס המגעיל הזה של קבורת המתים. לא מוכנה להשאיר אחריי מקום שהאנשים שאהבו אותי (אם יהיו כאלו) יהפכו למקום עליה לרגל – גם זה פעם בשנה לצרכי אזכרות וכאלו. בכלל בשביל מה צריך אזכרות? כל כך מגוחך פתטי וחסר טעם. מי שזוכר, זוכר, מי שלא, לא צריך אזכרות.
אתם רואים אלו מחשבות עוברות לי בראש בבוקר?
איך אפשר להתחיל כך את היום?
איך אפשר לחיות, אם מה שאני חושבת עליו הוא המוות?
שיהיה יום נפלא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
