צמח בר

הוא יצא עכשיו לעבודה, ובשניה כבמטה של קסם, נעלם החיוך מהפנים, התחילה לכאוב הפקעת בבטן הדמעות זולגות, והידיים כל כך רועדות שקשה לי להקליד.

מה יהיה?

כבר לא יודעת אם הטיפול הנכון בעצמי יהיה לצאת על מנת לחבוש שוב את המסיכה- אני אפילו לא שמה לב, היא פתאום עליי, או פשוט להתמסר לכאב, לבכי, לדיכאון.

כבר אין לי כלים להתמודדות.

הכאב הזה, קורע מבפנים.

אנחנו לא מדברים על זה, אבל הוא יודע, הוא מרגיש, הוא מנסה לעזור, אבל לא יודע איך.

ואיך ידע, אם אני עצמי לא יודעת.

והבכי גואה ומתפרץ, ואני מרגישה בחילה מרוב כאב.

די.

לא רוצה את זה יותר.

כשאני בדיכאון, אני כותבת, אני כותבת כשאני בדיכאון.

הכתיבה משחררת איזה שהוא מחסום רגשי, ששומר הכל בפנים ומונע מהכאב להתפרץ. ככל שאני כותבת יותר, המחסום נחלש והכאב ששמרתי עמוק בפנים עולה למעלה, אל פני השטח.

כאב על מה?

מה זה משנה, זה כואב.

ולא רוצה להפסיק לכתוב, גם לא במחיר של השפיות שלי, של ההפיכה ל"נורמלית". ניסיתי, אבל בסופו של דבר זה מתפרץ מחדש, וזה יותר כואב, כי באיזה שהוא מקום, במהלך הזמן  מתרגלים לחיות עם הכאב הזה של החיים

וכשהוא אינו, הוא חסר, וכשהוא ישנו, אפשר למות ממנו.