במוזיקת ג'אז נראה כי כל נגן שקוע בתוך עולם סוליפסיסטי משלו, בתוך בועה מנגן לעצמו את הפרשנות שלו לתווים או לאי התווים של אותה היצירה.
המאזין, מנסה להבין מה קורה על הבמה, ומה מערכת היחסים בין הנגנים לבין היצירה, מנסה למצוא עצמו בתוך כל ההמולה.
הוא שוקע בנסיון למצוא את עצמו ולהבין מה שם קרה, ולפתע הוא מגלה כי סובבת אותו הרמוניה מופלאה של צלילים המגיעים מכיוונים שונים והסובבים אותו כמו קליידסקופ של אורות בוהקים וניגונים מעוררים.
והוא סחרחר, מסה עוד לאחוז בבדל המחשבה שליטפה אותו, שסחררה אותו, שיישרה אותו ושוב עירבלה אותו, שמצאה אותו, והוא אותה, ושוב הוא טובע בתוך ים הצלילים, שעוטפים אותו, לוטפים אותו, מעבירים בו זרמים חמים של עונג ועדנה.
ושוב מתנשא גל של מוזיקה, ושוב מוצא עצמו נסחף אלי חוף המשקיף אל נוף אחר, אשר מצד אחד אינו מוכר, ומצד שני, כל כך מחובר.
והוא מרים ראש וראשו סחרחר עליו, כמו עבר מסע ברכבת הרים סחרחרה שעולה ויורדת, מסתובבת לכיוון אחד, ולכיוון אחר, ושוב עולה ויורדת, והוא מאבד שיווי משקל, ושוב שוקע – טובע בנעשה על הבמה.
ואדם מוצא עצמו מלוטף בעדנה בהרמוניה של צלילים, שכמותם לכאורה לא שמע מעולם.
היה טוב, היה נפלא.
***
אה, זה היה המופע של שלישית מאט רנזי בפסטיבל הג'אז בסינמטק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
