צמח בר

ארבע,

ארבעים,

אלף מאתיים וחמישים,

ארבעים אלף;

ואולי גם שישים וחמישה אלף;

פחות או יותר.

 

הכל התחיל כשפמה ואני נפגשנו.

לא, הכל התחיל כש' (זה שהיה רשום בת.ז. שלי) הביא לי ת'עיתון.

לא, הכל התחיל, כשלמדתי לכתוב.

כן בערך אז. אז בערך התחלתי לכתוב יומן.

כן, תמיד כתבתי יומן, כזה במחברת.

לא יומן של "הלכתי באתי, עשיתי, ישנתי, קמתי".

אלא כזה כמו פה, כזה שאפילו אני לא זוכרת למה הייתה הכוונה כשאני מעלעלת אחורה בדפי המחברות.

כן, אני שומרת את המחברות.

את רובן בכל אופן.

גם כתבתי שירים.

שניים שלושה שהתפרסמו אפילו באיזה כתב עת שנגנז, ועוד חמישה שנשלחו לאיזו תחרות עלומה.

ואז, הבעל שהיה, שידע על היומן, הראה לי את הכתבה על יריב, ועל ישראבלוג.

כתבה שהתפרסמה במדור 24 של ידיעות אחרונות לפני יותר מארבע שנים.

ותייקתי את המידע אצלי במח במדור של: יום אחד אעשה.

ואז נפגשתי עם פמה.

את פמה הכרתי ממזמן. עבדנו באותו מקום, באותה הקומה, ובאותו המסדרון, אצל אותה המשפחה.

משפחת פראדה.

ישבנו במרחק של 15 מ' זו מזו בחדרים נפרדים וקשקשנו באייסיקיו, כי לא יכולנו לעזוב את עמדותינו.

ואז היא עזבה, והמשכנו להפציץ מיילים של שטויות האחת את השניה.

כשהתחתנתי, הזמנתי אותה לחתונה, אבל היא הייתה באחד הלונדונים שלה.

כמה חודשים אחרי כן נפגשנו.

אני הייתי בשיא הדאון שלי ובשיא ההשמנה, והיא כבר מזמן התחילה את העליה, והשילה מעליה כמה שכבות שעטפו אותה.

מרחוק לא הייתי בטוחה שאני מזהה אותה.

אחרי שלוש או ארבע שעות של שיחה, היא גילתה לי שהיא כותבת בלוג.

ומהבית היא שלחה את הקישור  

כשהיא קוראת לי שם עדנה!!!! עדנה!!!! עדנה!!!!! באמת הייתי פרה

נכנסתי בלי לאמר מילה.

לא השארתי תגובה.

ואחר כך פתחתי בלוג משלי.

בלי לספר לה.

פי הייתה המגיבה הראשונה, וגרמה לי למחוק את הפוסט הראשון, בבהלה.

לקח לי שבועיים לחזור.

פי שהייתה ערה לכל בלוג חדש שמה לב לזהות בין המייל של הבלוג החדש, למייל שבתפוצה.

ושאלה את פמה, שבתורה התקשרה אליי.

משם, הדרך הייתה סלולה.

 

בתחילת חודש מרץ, מלאו ארבע שנים לבלוג הזה.

ארבעים אלף מבקרים – לא הרבה, אז מה?

עוד עשרים (אלף) ברבנית, ועוד כמה אלפים בעוד כמה וכמה וכמה בלוגים פזורים אחרים (הם כבר מזמן מחוקים, הסירו דאגה).

יותר מאלף מאתים וחמישים פוסטים.

סופרים גם את הטיוטות? כי גם שם מתחבאים די הרבה פוסטים.

די הרבה חברות וחברים.

אנשים שהכרתי, שלא הייתי מכירה לולי.

 

ודרך  ארוכה מאוד מאוד שעשיתי, משם ועד כאן.