"אף אחד לא אוהב בדידות. אני רק לא אוהב להתאכזב."
יער נורווגי
הַרוּקי מוּרַקַמי
אני קוראת את הספר מאוד לאט.
אולי בגלל שאני (שוב) משתבללת, אולי בגלל שאני עסוקה בלקרוא מאמרים משמימים על תולדות הקולנוע הישראלי (הדגם הלאומי-הרואי), או על תהליך החברות (סוציאליזציה) אליבא דה-פיאז'ה, ואולי בגלל שהמח שלי עסוק בשיחה עם עצמי, על דה ועל הא (בעיקר על הא*).
מזמן מישהו המליץ לי על הספר הזה.
מישהו שידע שאני אוֹהַב אותו (את הספר).
מישהו שמכיר אותי.
אבל אני לא בטוחה מי זה היה.
ספרים זה משהו מאוד משמעותי וחשוב עבורי.
כך כשקיבלתי בהשאלה את הספר, מבלי שביקשתי, זה מאוד ריגש אותי.
אני לא יודעת אם זו הייתה הכוונה.
***
יש געגוע-מה אותו אני חשה באוויר,
גם בכתפיי, הזוכרות טעמו של חיבוק,
פרידה זמנית.
אני נזכרת במבט, חיוך, עיניים,
טעמן של שפתיים נושקות,
ומחייכת לעצמי.
יש געגוע באוויר.
יש גם געגוע בי.
***
* תוספת מאוחרת יותר:
הא = הפוסט שאני לא מצליחה לכתוב כבר חודשיים.