צמח בר

ובמקום לעשות זאת בשיטת האלימינציה, איפה לא הייתי רוצה להיות, ומה לא הייתי רוצה לעשות, אני פתאום מוצאת עצמי חושבת על המקום שכן ארצה להיות בו בעוד חמש שנים, על מה שארצה לעשות בעוד חמש שנים, להמשך חיי.

גם אם אין לזה הגדרה חד-חד-משמעית, גם אם אני לא פוגעת בדיוק במרכז המטרה ואומרת "שם אני רוצה להיות", יש כיוון למקום שאליו אני רוצה ללכת, אליו להגיע, בו אני רוצה להיות.

וגם אם רבים הלחצים מבית שכבר אמצא את עצמי, שחלילה לא אשאר קירחת, אותם לחצים חזקים מאין כמותם, שאליהם נכנעתי למעשה כל חיי, והם שניהלו חיי, הפעם אני אוזרת כוחותיי, משלבת אצבעותיי- גם בכפות הרגליים, משנסת מותניי, וממשיכה ללכת.

ולמרות שכמעט נכנעתי וכמעט חזרתי לאותה נקודה שממנה נזרקתי, רק המחשבה מעבירה צמרמורת של בחילה, ואני יודעת שאם אעשה זאת זו תהיה טעות גדולה.

ואני לא רוצה לעשות עוד טעויות.

עכשיו אני מרגישה שאני עושה בחירות חכמות ונכונות שילוו אותי לאורך תקופה ארוכה.

משילה מעליי קליפות לא שלי,

קליפות אשר כיסו עיניי ועיוורו אותי,

קליפות שהטעו אותי בדרכי

קליפות שהפכו אותי,

והפכו בי,

ואני התהפכתי, ונתהפכתי.

לא במלחמה,

בהשקט ובבטחה.