צמח בר

(זה הולך להיות ארוך מאוד)

היה לי יום מדהים אתמול.

לספר עליו אני לא יכולה, בלי הקדמה של סוף השבוע שקדם לו.

אבא שלי, שכבר סיפרתי שהוא חולה במחלת ריאות בלתי ברורה לרופאים, וממתין בתור להשתלת ריאות, חלה בגריפה. זו אחת מהמחלות שאסור לו לחלות בהן, כי אין לו רזרבות ריאתיות לנשום בהן. ואם עוד לפני כן הוא חשב על עצמו כקרוב למוות, המחלה הזו, הבלתי רצויה, קירבה אותו עוד יותר למחשבות על המוות.

מחשבות בלתי רצויות מבחינתי, אך איני יכולה לטמון ראשי בחול, מעשה בת יענה, ולהגיד לו, לא זה לא נכון, איני רוצה לשמוע את מחשבותיך אלו.

ביום שישי אחר הצהרים, לאחר העבודה,  קפצתי אליהם, הוא אמר משהו שהוא רוצה לשבת איתנו (הילדים) ולהסביר לנו מה כמה ואיפה יש. מה מחכה לנו אחרי המוות שלו. שיהיה הכל מסודר, וברור.

היה לי קשה לשמוע את זה. ולא הגבתי לכך.

נסעתי הבייתה, ניסיתי לישון, שינה טרופה, שממנה התעוררתי לא נינוחה בכלל, שטפתי פנים, ומזגתי לעצמי כוס משקה- סאוט'רן קומפורט. מעולם לא עשיתי זאת. תמיד היו לי בקבוקי משקה בבית, אולם מעולם לא היוו פיתוי לגבי דידי.

למותר לציין, שחוץ מהזעה מוגברת של הגוף, כוסית המשקה הזו לא הזיזה לי את קצה הציפורן.

בלילה, יצאתי עם חברה לשתות, משהו שקבענו כמה ימים מראש.

ישבנו בבר, שתינו ויסקי סאוור חזק, ואחר כך הוספתי לשתות איזה דרמבואיי שהוגש לי עם חלב (משקה מתקתק עד כדי בחילה). גם שני המשקאות הללו, לא דיגדגו לי.

במאמר מוסגר עליי לציין שמעולם לא השתכרתי, למרות שניסיתי כמה וכמה פעמים.

חזרתי הביתה, נחתתי למיטה  וקמתי בצהריים.

בערב שוב הייתי אצל הוריי, להחזיר את האוטו, לקחת כביסה ואוכל.

אבא שלי, נכנס ויצא למטבח, שם, כתמיד בכל בית ישראלי, מתרחשת מירב הפעילות המשפחתית. הוא נכנס ויצא, כמו רוצה להגיד משהו, אבל לא אומר בכל זאת.

לפני שהלכתי נכנסתי לחדר, שהיה פעם שלי, ומאז שעזבתי, הוא קבע את מישכנו שם.

שם מחולל החמצן שהוא מחובר אליו רוב שעות היממה, לא מפריע לאף אחד, שם יש טלוויזיה, שם יש ספריה ענקית עם הרבה ספרים שהשארתי אחריי (רק ספרי המד"ב הולכים אחריי ואיתי), ושולחן כתיבה, כל מה שהוא זקוק לו.

הוא ישב שם על קצה המיטה, כמו ממתין לי שאגש אליו.

איך שהוא ראה אותי, קם, ניגש לקחת את תיק המסמכים, הוציא את תלושי המשכורת, הסביר לי, פה נמצא הטלפון של מח' משאבי אנוש, יש להודיע להם, אמא תקבל רק 60% לאחר מותי, וכאן, הנה אני עושה רישום מדי חודש, כמה נכנס לחשבון הבנק- זה הפנסיה, זה הביטוח הלאומי שלי, זה של אמא, זה, מזה, וזה מההוא.

כאן החסכונות שלי, רובם נזילים.

מעולם לא היה לי כל כך הרבה כסף נזיל, ציין בעצב, ואני החרשתי, דומעת מזה זמן, מנסה להחניק את הדמעות, לא להראות לו שכל כך כואב לי, מבינה למה הוא התכוון, שהוא כל חייו המתין לפנסיה על מנת שיוכל לעשות דברים שכל כך חלם עליהם, והנה הוא לא יכול לעשות אותם, כי הוא מרותק לבית, למחולל החמצן, ולטלפון מבית החולים.

כשחזרתי הבייתה, נתקפתי בהתקף ניקיון, ועד אחרי חצות בלילה ניקיתי וסידרתי, מי שמכיר אותי, יודע שזה ממש לא אופייני לי.

הלכתי לישון ב- 2:30 בלילה כולי דומעת ובוכה.

ממש לא מגיע לו.

עד שלמדתי להכיר את אבא שלי, עד שלמדתי לסמוך עליו, עד שלמדתי שיש לי אבא, כל כך הרבה זמן הוא היה דמות אוורירית בבית, לא משמעותית, עד לשנים האחרונות מעולם לא שוחחתי איתו ממש. ופתאום הוא מתחיל שוב להתפוגג לי מבין האצבעות.

קמתי היום בבוקר, עם מחנק בלב.

עוד בשבוע שעבר קבעתי עם פמה, שאת אחד מימי חופשת המחלה שלה, נעביר יחדיו. נעשה לנו יום של כיף ביחד, נקנה לנו בגדים, נהנה לנו, ללא מסגרת זמן.

פתחנו את הבוקר בגילי'ס על חוף הים.

בוקר, ים, רוח נעימה, שמש, ושמשיה, ארוחת בוקר, עתירת קלוריות בצורת פחמימות בריוש, ודנישים נפלאים, שומנים וכולסטרול גבוהים בצורת – פרנץ' טוסט, ביצת עין (3 מהן), בייקון והאם שמהם נהנה במיוחד הכלב צעצוע שנדבק לשולחננו.

פתאום אומרת פמה, בחיוך כמעט מתנצל, את יודעת שהיום הוא יום השנה העשירי למות אימי, את רוצה לבוא איתי לקבר שלה?

ואני בחיוך, אומרת לה, תשמעי, כשסיפרת לי בסוף השבוע, שזה היום, כמעט הצעתי לבוא איתך, אבל לא רציתי להידחף לרגע פרטי שלך. אבל אם את רוצה, אני אבוא.

ונסענו.

יש משהו בבתי קברות שגורם לי להזיע כמו אנ'לא יודעת מה.

בפעם הראשונה בחיי שאני בבית קברות חילוני.

פמה שוטטה בין הקברים מראה לי את קיברו של זה, ושל ההוא, וקבריהם של כמה ילדים, לבסוף חזרנו לקברה של אמה (גם סבתה קבורה לא הרחק משם). פמה נעמדה מול הקבר, והתחילה מונולוג, שארך משהו בין 20 דקות לחצי שעה, כששפתיה רועדות ועיניה מתמלאות דמעות מדי פעם. אני רק הקשבתי.

פתאום תפסה את עצמה, ואמרה אני מברברת, לא?

חיבקתי אותה, ורציתי להגיד לה, את יכולה לברבר כמה שרק תרצי, אבל נדמה שהיא סיימה להגיד כל שהיה לה להגיד.

המשכנו לשוטט במקום עוד מספר דקות מביטות בקברים שונים, במסע לוויה עם חזן שליווה אותו.

ונסענו.

וכמו היה מוזמן הביקור הזה בקירבת המוות, משהו בי נרגע מהאבל בטרם עת על אבי.

לא שהוא פסק, אבל הכאב הזה, המחניק, שעומד בגרון ובעיניים, שלא מרפה ולו לרגע, כאילו הוחלק, גוהץ וקופל יפה בארון, ממתין לתורו לשימוש עתידי.

כל דבר בזמנו הוא. אין טעם להתאבל עליו בעודו בחיים. רק תני לו אהבה ותשומת לב, הקשיבי לו, ושוחחי עימו כל זמן שהוא שם לקבל כל זאת.

אחר כך נסענו למרכז קניות בעיר הגדולה, ישבנו לשתות קפה קר וטוב, ביזבזנו כספים בצורה מועילה ופרודוקטיבית, בצורת ספר ומכנסיים לפמה, וכפכפי רוקפורט לי.

בסופו של דבר נראיתי כמו דגל משומש, כי לבשתי מכנסיים וגופיה אדומים (מכנסיים שמשום מה הוכתמו כבר בתחילתו של בוקר, בכתם שמנמני מאיזו ביצת עין שנחתה עליהם בכיוון הלא נכון), כפכפים כתומים, ולק סגול-לילך בציפורניים של הרגליים. דגל,  שעוד לא החלטתי של איזו מדינה.