צמח בר

שילוב של יום קייצי חם במיוחד, ושביתה בבתי הספר בתיכוניים הביאו לכך שחוף הים אליו נמלטתי אחרי השיעור מאימת עוזרת הבית, יהיה עמוס בקולות צייצניים, ובפלאפונים מנגנים מכל הכיוונים.

שוב ברחתי.

לא זה מה שייחלתי אליו שיהיה כתוב בעמוד הראשון של המחברת החדשה שאותה הכנסתי לתיק אתמול בערב.

זה לא שהמחברת הישנה הסתיימה לחלוטין, אולם מזה תקופה כבר איני מצליחה לכתוב בה, וזה אומר שתקופה ישנה הסתיימה, וחדשה עומדת בפתח.

אז אפסנתי את האחרונה, ביחד עם זו שקדמה לה, שתי מחברות בהן חרטתי כאביי,

שתי מחברות שבהן כבר איני יכולה לכתוב את שמחותיי.

* * * 

פעם היו כאן דולפינים.

אח"כ נהרגו כאן ילדים.

עכשיו זהו מגרש חניה שומם.

הדולפין בראש העמוד פגוע

ים, מזג האוויר, ותחזוקה לקויה.

צלקות הזמן.

***

למורת האובך, יפו נראית מהסלעים בבירור, כמו בגלויה.

הבתים המשתפלים את הים, המסגדים, קול המואזין הקורא לתפילת הצהריים נישא על גבי הרוח הקלילה.

הבטיחו שיהיה חם, אך נעים לי כאן באוויר הפתוח. השמש מתכסה חליפות בשמיכות ערפיליות דקות.

מכאן אני יכולה לדמיין איך הרגישו אותם שעלו אל ארץ ישראל לפני מאה שנים.

החלונות המקומרים נשקפים אל הים, התרנים בנמל הקטן, החומה לאורך קו החוף, המסגדים ועצי התמר המיתמרים אל על ביניהם ועל הגבעה הירוקה, השוק שהשתרע מחוץ לבית המכס הישן, החמורים והגמלים נושאים משאות, ארגזים וחבילות, ריחות התבלינים העשירים, קריאות הדייגים, החולות הזהובים שעליהם נבנה העיר העברית הראשונה.

מוזר כך להיזרק במחי מחשבה, במין מכונת זמן משונה, לאחור אל מעבי הזמן.