יום ד':
החתול שלי עומד לעזוב אותי .
כבר כמה ימים חומק מבין רגליי ויוצא לחדר המדרגות כשאני חוזרת מהעבודה. ואני לוקחת אותו על ידיי ויוצאת לחצר.
הערב הייתי בבית, והחל ליבב.
פתחתי את הדלת והוא בטיסה קלה רץ לחדר המדרגות והתחיל להעלות מדרגה מדרגה כשהוא מרחרח כל מדרגה עליה הוא מטפס, ומביט לאחוריו לראות אני עוקבת. עד לקומה השלישית הגענו כך, עד שלקחתי אותו על הידיים והחזרתי אותו הבייתה. הוא לא היה מרוצה מנושא.
אחרי כמה דקות ביקש לצאת שוב.
עד שסיימתי לפתוח את הדלת, כבר היה בקומה השניה, בלי לחכות לי. נעלם. חיכיתי דקה או שתיים לראות אם יחזור מעצמו. הוא לא.
עד לגג הוא הגיע, ולא ממש רצה לחזור.
עכשיו הוא מייבב ליד הדלת וקופץ על הידית הזו שנותנת לדלת להיפתח כדי חריץ.
הוא רוצה החוצה.
אני לא רוצה לתת לו.
אני מפחדת, מפחדת שלא יחזור, שידרס ע"י מכונית, שיפצע אנושות ע"י קרב חתולים, או שפשוט לא ירצה לחזור.
אני לא רוצה לתת לו לצאת, לא מסיבות טהורות, אלטרואיסטיות.
לא הדאגה לקיומו ולרווחתו הן המניעות אותי, אלא האגואיזם הטהור, האנוכי שלי.
אני לא רוצה להישאר לבד, בלעדיו.
אני לא רוצה לתת לו לצאת, ויודעת שבסופו של דבר אאלץ לעשות זאת.
האם אני צריכה לשים עליו קולר, שידעו שהוא שלי?
שהוא מטופל מחוסן, מסורס?
שמהעיריה לא יבואו לקחת אותו.
שידעו שהוא חתול של בית.
שידעו לאן להחזיר אותו.
יום ו':
וכשחזרתי הביתה, הוא יצא החוצה וחיכה לי על המדרגות שאבוא איתו.
טיפסנו לקומה השלישית.
הדלת של הגג הייתה פתוחה אבל הוא לא רצה לצאת.
הסתובב שם, לא יודעת מה עשה, ריחרח כל צעד שעשה במעלה המדרגות, כל דלת, וכל מרבד כניסה.
ושוב, לקחתי אותו על הידיים, והחזרתי אותו הביתה, כשהוא שורט, מאיים, ויורק.
יש עליי שריטות כמו אחרי מלחמה עם גדר של תיל.
מוסיף לי הרבה אופי.
בבית, הוא לא היה רגוע.
בסוף נשברתי, הראיתי לו את החלון שתמיד השארתי סגור, מפחד שיקפוץ ממנו החוצה.
ישב שם כמה דקות, אבל זה לא הספיק לו, התרוצץ בבית עצבני, מטפס על הרהיטים, צורח, מיילל.
אז פתחתי את הדלת, השארתי אותה פתוחה. הוא רץ למדרגות.
אני, הפעם, לא עליתי אחריו, השארתי את הדלת פתוחה, נשארתי בבית. סידרתי מעט, עישנתי סיגריה.
ואז שמעתי אותו קורא לי. באותה צליל מיוחד שהוא משתמש רק כשהוא מחפש אותי.
אז עליתי לחפש אותו.
וכן הוא היה שם בקומה העליונה, אבל כנראה פחד לרדת לבד.
אז ליוויתי אותו, לא על הידיים הפעם, אלא הוא ירד לבד, לאיטו, בהילוך הסקסי שלו, עדיין מרחרח, מחכה שארד לפניו, ליווי המלך.
כשהגענו לדלת הבית שהפעם הייתה סגורה נעצר. חיכה שאפתח אותה.
לא רצה להמשיך לרדת למטה לחצר.
אבל גם זה יבוא אני מניחה. ואני אתן לו.
בינתיים הוא חוזר.
אני מקווה שהוא ימשיך לחזור.
אני לא רוצה לכלוא אותו. לא מגיע לו, והוא זקוק למרחב יותר גדול מהדירה הקטנה שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
