עוד שנה ועוד פרוייקט של אוהבים...
אני לא יודעת מה קורה אצלכם, אבל אני - אני בכלל במקום אחר משהייתי בו לפני שנה, ובטח ובטח, מלפני שנתיים, שלא נדבר על שלוש שנים, זה היה גם לפני ארבע?
אבל כתבתי בכל פעם, גם כשממש לא הייתי במסוגלות של האוהבים וכל זה, ובכ"ז התאמצתי וכתבתי משו שאז עבורי נורא התאים, אז שעכשיו אני לא אעשה את זה?
היום אני כנראה במאוהבים (הופה, איזו הודאה נסחטה ממני....), וזה גורם לי לעשות דברים שאחרת, כך אני מאמינה, לא הייתי עושה.
ולא שאני סובלת, נהפוך הוא- אני מתפגרת על האדמה, אבל מצחיקה את מי שרואה אותי.
בכדי לחגוג את האביב המתחדש עלינו, יצאנו פּוּ ואני (פו=הבנזוג שמלווה אותי בחודשים האחרונים), לטיול שעבורי היה אתגרי, ברמה"ג.
כמובן זאת אחרי שהוא העביר אותי סידרת גיבושים לא קשה בשדות המקיפים את ביתו הקט.
ולמותר לציין שגם קיבלתי סידרת הוראות והכנות כגון קניית נעליים עמידות מתאימות להליכה בכל מצב צבירה שלא יהיה;
[חוץ מאשר בקיץ- שיחכה לי בסיבוב – אני מהמזגן לא זזה (טוב, אולי לים בלילה, עירומה...) ].
ואז הונחתה הבשורה- תביאי שק שינה!
אני? שק"ש?????
עירונית מצוייה שכמותי, אפילו בקורס קצינות לא ישנתי בשק"ש כשיצאנו לסדרות שטח, שכן הייתי מוציאה ב' והולכת לישון בחזרה בבסיס!!!!
טוב שיש אחיינים צופיפניקים!!! אותות אזעקה, והנה אני מדוגמת בשק"ש חם יותר, ועוד אחד חם פחות, ומזרון שטח, גם!
ואו, אני מקרה מוצלח!
באשר לתיק הגב בו נסחב את ארוחת הצהריים של הבוקר והצהריים גם- מזל שלי שיש לי אח, שיש לו תיקי גב ראויים.
ובעזוז ובשימחה, ובלב מלא צהלה יצאנו לדרכנו עליזים וטובי לב.
הערב היה נפלא. קומזיץ, תפוחי אדמה, ושמיים מרובבי כוכבים והעגלה הגדולה.
השינה?
ישנתי בשק שינה!!!!!
אנ פאקינג בליבאבל!!!!
אני
ישנתי
נפלא!!!!
התעוררתי בחדווה עם הציפורים, עוד לפני שהשמש עלתה.
לאחר הקפה והעוגיה, ארזנו חפצינו, העמסנו תרמילינו על כתפינו והחילונו ללכת.
וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת,
ולרדת,
ולרדת,
ולרדת,
ולרדת,
ולרדת,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת,
ולרדת,
ולרדת,
ולרדת,
ולרדת,
ולרדת,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת,
ולרדת,
ולרדת,
ולרדת,
ולרדת,
ולרדת,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
ולעלות,
כמובן שבאיזה שהוא שלב, נשמתי פרחה לה, וחישבתי את עצמי למות.
אמרתי לו, תלכו ותשאירו אותי כאן. אני אסתדר כאן יופי.
מזל שהוא צחק.
בכלל אני מאוד מופתעת לנוכח הסבלנות שהוא הפגין,
אבל בכלל אני מופתעת ממנו בכל פעם מחדש, אז אני מפתיעה את עצמי בכך שאני מופתעת.
אין לי כושר במיל, מדי פעם אני הולכת בפארק, אבל כבר כמה חודשים שאני מתעצלת לעשות זאת,
ומילא ללכת בפארק במסלול הליכה, אבל ללכת בשדה שיבולת שועל פראי, ללא שביל נראה לעין, והאופק גבוה ממני באופן תלול ומסוכן?
בעליות אני שופכת לאגר.
לא מסוגלת לזוז.
מנוע אלף סמ"ק, עם בודי של טנדר.
לא סוחבת בעליה.
אז אני עושה שני צעדים ונחה,
נחה, ועוד צעד וחצי.
ואז אני מרגישה את השיבולת מטיילת בתוך הבגדים שלי ומגיעה למקומות – אפעס.....
מזל שכל הקבוצה הייתה לפניי למעט פּוּ, שעינו כבר מזמן שזפה את מראותיי, כך שיכולתי באופן חופשי להשתחרר מאותן שיבולים.
הגעתי למסקנה מרעישה- השיבולים הללו מטפסות לנו בתוך הבגדים, בכדי לספק לנו זמן עצירה ומנוחה להשבת הנשימה.
תוך כדי הטיול בשדות הבור של רמת הגולן- נחשו על מה חשבתי?
על כך שלפני חודשים מספר, העליתי את השיר הזה וחשבתי לעצמי עד כמה הייתי רוצה ללכת בשדה שיבולים, וכיו"ב....והנה קיבלתי את זה, ובאמת רחב בי השקט.
תלשתי שיבולת, הכנסתי אותה לפה (אחלה קיסם שיניים), וזימזמתי את השיר, בקול חלושס.
והמשכנו
ללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת, וללכת,
וכמובן שהיו כמה התברברויות, ושבילים שהסתיימו בלא כלום, כי מי הולך לטייל על כביש?
גם אם הוא לא מתוחזק? אז יורדים ממנו,
ויורדים,
ויורדים,
ויורדים,
ויורדים,
והולכים, והולכים, והולכים, ומסתובבים, ועוקפים מטעים, ואחר הולכים לצידם,
ואז מגלים, שבעצם אין ברירה וחייבים לחזור לכביש בחזרה, אבל בשביל זה, צריך – איך לא?
לעלות,
ולעלות,
לעלות,
ולעלות,
ולעלות,
העליה לא הייתה כ"כ תלולה ולא ממש ארוכה, אבל אני כבר הייתי גמורה, והייתה לי בעיה אחרת שעליי הקשתה.
ובקושי משכתי, אבל הצלחתי, והגענו לכביש.
ואז-
ירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
והנעליים החדשות, לחצו לי על האצבעות הקטנות, וכריות כפות הרגליים מזמן כבר הפכו לרפידות ג'ל, אבל המשכתי ללכת, כי מה לא עושים בשביל המצברוח?
האמת? בינינו? דווקא למרבה ההפתעה, היה לי מאוד טוב.
ואז שוב עלינו,
ועלינו,
ועלינו,
ועלינו,
הפעם העליה לא הייתה משו היסטרי, במיוחד שלקראת הסוף נפתרה הבעיה.
למעלה, נחנו, הסתובבנו בין העתיקות, ואז,
ירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
וירדנו,
אני יכולה להמשיך עוד כמה פעמים, אבל גם כך הפוסט הזה יצא משליטה באורכו. רק אספר, שבמהלך הירידה המשמימה הזו, באמצע צהרי היום, ביום שרבי במיוחד, בלי טיפת צל, הייתי כבר גמורה, ורצוצה, התחלתי לראות שחור בעיניים- ואני לא מגזימה, ואין לי מושג איזה כוחות משכו אותי הלאה, אולי זו הידיעה, שאם אתמוטט באותו המקום, זה יהיה יותר נורא להמתין עד שיבוא רכב חילוץ, ואולי זה היה הפחד, שפּוּ יוותר על שירותיי ויחפש מישהי אחרת להנעים איתה את זמנו (שאלתי אותו, מה אתם חושבים? הוא רק גיחך והשאיר אותי בלי תשובה)
כשסיימנו את הירידה, לא רחוק מהכבישים, ליד המטעים, בצל הנורמאלי הראשון ששזפו עיניי (אהאה) התמוטטתי על האדמה ונשכבתי. זה מאוד הצחיק את פּוּ (שם זמני, אני לא סגורה על הכינוי שאבחר לו); שדאג לי במהלך כל הדרך שאמשיך ללכת, ואשתה מספיק מים.
בסופו של דבר הגענו לנקודת המפגש בכינרת עייפים ומרוצים (וגם מרוצצים), וזאת על מנת לגלות שאנחנו לא האחרונים בחבורה.
אח, היה נפלא.
האביב ברמת הגולן הקשה, פשוט נפלא.
אז מה זה קשור לפרוייקט האוהבים?
זה היה פרוייקט שנעשה באהבה.....
אוףףף הפעם יצא לי מה זה ארוך, כנגד כל הקצרצרים שהיו לפני כן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
