צמח בר

"אני מקנאה בה", אמרתי לפמה, ששאלה אותי לפשר הפרצוף.

דיברנו על מישהי, שכותבת לא רע בכלל, אני מודה, ויש לה פופולריות שהלוואי עליי לזכות בעשרה אחוז ממנה.

"אויש את, את כותבת הרבה יותר טוב ממנה", אמרה פמה.

"כן, אני יודעת, ובכל זאת, היא זוכה למצעד מבקרים מרשים, לפירסום ולהכרה",

"זה כי הכתיבה שלכן שונה", פמה סיכמה.

כן, כן, אני יודעת, הכתיבה שלי נחצבת מתהומות שהגישה אליהם קשה, וקשה אליהם גם התגובה.

והיא כותבת אחרת, גם כשהיא כותבת על דברים כואבים, היא עוטפת בעטיפות קרות ומרוחקות, כתיבה מגבוה, מרחוק, שלא לגעת יותר מדי, שלא יכאב.

ובכל זאת, עדיין אני מקנאה.

מקנאה בפופולאריות, מקנאה בכתיבה שלה.

מקנאה בכך שהיא הפכה את הכתיבה שלה קרדום לחפור בו, ולהתפרנס ממנו.

ואני?

אני מתבחבשת ביני לבין עצמי.

לחזור לעבודה או לא לחזור לעבודה.

יש לי הצעה עבודה, החוזה כבר בתיבת המייל שלי.

התנאים לא רעים בכלל.

אבל זה עבודה בתחום שאני רוצה לעזוב.

וזה כולל ויתור על חלום שיום אחד אתפרנס מכתיבה.

ואם לא ויתור, אז דחיה.

ואני מקנאה.

בפעם הראשונה בחיי, הודיתי ברגש שלילי (לפחות בעיני).

קינאתי.

אני מקנאה.

זו קינאה מהסוג הזה הרע, כזה שעושה את האדם ירוק, שלא מחמיא בכלל,

מהסוג שגורם לי לא לאהוב את הבחורה הזו ואני אפילו לא מכירה אותה, והיא הלא לא עשתה לי שום דבר רע.

והיא בכלל כותבת בסגנון אחר משלי, מדוע אני נכנסת בגללה למגננה?

למה אני מרגישה רע, כשאני שומעת עליה, כשאני שומעת את שמה, כשאני שומעת שאחרים קוראים אותה?

למה אני מבקשת שיגידו לי שאני כותבת יותר טוב ממנה?

למה אני זקוקה לחיזוקים הללו.

אני שונאת אותה, ואני שונאת אותי.

ואיך בכלל פמה ואני הגענו לשבת ולדבר עליה?

ישבנו במרפסת של פמה, בפינת הישיבה, עם כוס קפה קר, ורגלינו על ההדומים,

נהנות מהבריזה הנעימה הנושבת בקומה השתיים-עשרה, כמו איזה שתי גראציות (פולניות יש להוסיף מה רע?), נחות ומרכלות.

ולמה נחות?

כי עבדנו קשה, עשינו לחם.

אפילו אני נתתי ידי במעל, וגילענתי וקצצתי את הזיתים ללחם הזיתים שפמה אפתה במו ידיה ותנורָהּ.

וכשפמה לשה את הבצק, והשקיעה בו מעצמה ומאהבתה המחודשת לבישול, היא דיברה.

היא דיברה על כל שבאוכל יש חושניות, והנאת חיים, ורק אדם שאוהב את החיים יודע לאהוב אוכל.

או משהו כזה.

היא מדברת וידיה עושות אהבה עם הבצק.

היא משוחחת איתי, ומשקיעה מעצמה בלישה.

[אני חייבת להגיד שקינאתי בה, אבל מסוג אחר כזה שמרייר למראה, שרוצה גם, אבל נהנה לראות את ההנאה של האחר, לא פחות].

אחר כך עם שתי פרוסות הלחם המרוח בחמאה שמילאו את האוטובוס בניחוח כבד של הנאה,

שבתי על השיחה, ותוך כדי לעיסה, נזכרתי שהיא האדם השלישי תוך פחות משבוע, ששוחח אתי על ההנאה מאוכל כהנאה חושנית שיש בה גם אירוטיקה

(והרבנית הייתה מוסיפה פורנוגרפיה). וזכרתי שלשדות יש קטגוריה בשם "אוכל מאהב" והנה הוא הוציא לאור פוסט בקטגוריה.

ומה בעצם אני מנסה להגיד?

ולמה שני הנושאים התחברו לי?

(זו הפעם הראשונה, שאני כותבת לפני המחשבה, לפני ההבנה).

יש קשר בין שני הדברים.

אוכל שמאהבים, אוכל שעושים, אוכל שאוכלים.

מאהבים שאוכלים, מאהבים שעושים, מאהבים שאוהבים.

כתיבה שאוהבים, כתיבה שקוראים, כתיבה שכותבים.

אהבה שכותבים, אהבה שקוראים, אהבה שכותבים.

(ואני עדיין לא מבינה לגמרי למה, אבל אני בדרך לשם).

***

וסתם שאלה, איזה כותרת הייתם אתם נותנים לפוסט הזה?