כבר למעלה משבוע, מתהדהדות בי המילים, הרצון לכתוב עליו, ויש הרבה מה לכתוב, על האיש הטוב הזה, שחי חיים שקטים ונחבאים אל הכלים.
מה אפשר להגיד עליו. מה לכתוב, אל האיש הזה, שכל רצונו היה בחיים לחיות, ולתת חיים טובים, לאשתו לילדיו, לסובבים אותו.
כל רצונו היה לחיות, לעבור את החיים בשלום, והוא קיבל בעיטות בכל מקום שאליו הלך, בין אם אלו היו אמו ואחיו, ובין אם היו אלו אישתו וילדיו. ומה הפלא שהוא הלך והסתגר בתוך עולמו, כשהיה נכנס הביתה, אפילו שלום אמר בקול ענות חלושה, שלא נשמעה כלל, ואנחנו תמיד חשבנו שהוא אינו טורח להגיד שלום. היום, שנים אחרי, ידעתי, כי לא שמענו את השלום שלו, לא דיבר כי פחד שלא נקשיב, פחד שנרמוס.
איש שקט שלא הגשים חלומותיו, כי פחד מהם, פחד לאבד המעט שלא היה לו. פחד להסתכן. אישתו כעסה עליו, כי לא דיבר הרבה, ילדיו לא הרגישו בו, כשהתבגרו. לא ידענו מה הרגיש, מתי כאב, מתי צחק. מעטים הדברים שהיו מצחיקים אותו.
זה לא יוצא לי טוב, זה יוצא כאילו אני כבר מספידה אותו, הוא עוד לא מת, אבל נר חייו כאילו כבה.
הוא חולה עכשיו, כבר שלוש שנים, הרופאים לא מוצאים מה יש לו. הריאות שלו לא מספקות לו את החמצן שהוא זקוק לו, והא בסך הכל איש קטן, לא זקוק להרבה מקום וחמצן. עשה עשרות בדיקות, צילומים טיפולים והשד יודע מה. ולא מוצאים מאומה, אבל הוא לא יכול לנשום, והוא צמוד למכונת חמצן. לפני כשנה פרש לגימלאות, כי לא רצה למות לפני שהוא בחופש, והוא יושב בבית, כי לא יכול להתאמץ הרבה, בשביל מה הוא חי? האם אלו נקראים חיים? היו לו מעט רגעי נחת בחיים, עם החתונות של הילדים, וגידול הנכדים. לא מזמן אמר לי, שהוא רוצה שאכנס להיריון כדי שיוכל ללכת אחרי הברית, כמו יודע שזמנו קצר, ורוצה לזרז אותי.
הוא חולה עכשיו, בבית חולים. בגלל ה"דלקת ריאות אידיוטית" (כך הרופאים מכנים את מה שיש לו, וזה אומר שהם לא יודעים מה שיש לו) אסור לו לחלות בדלקת ריאות או אפילו שפעת, אז הוא קיבל חיסון לפני החורף, אבל ביום שבת האחרון עלה לו החום בלילה, והחל להשתעל.
בבוקר, הם הלכו לבית חולים, עד שהגיעו למיון, החום ירד לו, ככה סתם בלי אקמול, ישב שם שעתיים שלוש, עשו לו בדיקות דם, צילום ריאות, וכשלא מצאו שום דבר פתלוגי (כצפוי) שחררו אותו כי לו היה לו חום.
הם לא התקשרו, ההורים שלי, כי לא רצו להטריד את הילדים, אתם יודעים איך זה עם הורים.
אחר הצהריים, שוב עלה לו החום, אימי הפעם כבר התקשרה אליי, ובאתי לקחת אותם, חזרנו למיון בבית החולים, ואחרי ישיבה של שלוש שעות במיון הוא אושפז, למרות ששוב לא היה לו חום.
הוא בבית החולים עכשיו, עם חום עולה ויורד, ואנטיביוטיקה לוריד, גירש אותנו, כי רצה להיות לבד, וכי אמר שיש לי מה לעשות.
וכל הזמן הזה, הייתי רגועה, שידרתי לעולם החיצוני שאני בסדר, אני חזקה, אחותי לקחה את זה יותר קשה לכאורה, והחצינה את הדאגה שלה והפחד.ואני, אני שומרת על חזות חזקה בפני העולם, כבר לא יודעת איך להוריד את המסכה כשאני ליד אנשים, אפילו לא ליד בעלי. אני חזקה, צוחקת, מתבדחת ומחייכת.
אבל כשהגעתי הביתה, התחלתי לעכל, התחלתי להבין שאולי בקרוב הוא כבר לא יהיה. והבנתי שאני לא רוצה שילך, כי לא הספקתי לדבר איתו, רק התחלתי להכיר אותו, רק התחלתי ללמוד לדובב אותו, את האיש הנפלא השקט והחזק.
והתחלתי לבכות.
אני לא רוצה שילך, אבל אני גם לא רוצה שיסבול, אבל לא רוצה לאבד, רק קיבלתי אותו מחדש.
לא הספקתי להגיד "אני אוהבת אותך" מספיק פעמים בכדי שתאמין.
אל תלך אבא, אנא הישאר איתי, רק עוד קצת, חמישים, שישים שנה, אפילו מאה ועשרים, רק אל תשאיר אותי כאן לבד.
אני אוהבת אותך, אבא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
