צמח בר

התחלתי ללמוד היום.

היום אחרי הלימודים, נסעתי לבקר אותו, לראות מה שלומו. אחותי הייתה היום עם אמא שלי, והתקשרה להגיד שעשו לו C.T.  ריאות, ושהוא מרגיש יותר טוב, ונראה הרבה יותר טוב.

כשהגעתי, ראיתי אותו יושב על מיטת בית החולים, התיק שלו ארוז עם בלון החמצן שלו.

המשפט הראשון שאמר לי הוא "מה באת?" דהיינו, בשביל מה באת? מי ביקש?

עניתי "לקחת אותך, מסתבר", בכוונה לא התקשרתי מהדרך, בכדי שלא יגיד לי לא לבוא.

ובכן, הוא חיכה למכתב שחרור מהרופא, שהעדיף לשחרר אותו מבית החולים על-מנת שלא ייחשף יותר מדי לכל מיני החיידקים ושאר חולירות שמסתובבים שם.

בזמן ההמתנה למכתב (פעם היו כותבים בכתב‑יד בלתי מובן, ובלתי קריא, היום יש מחשב, שבא לפשט את העבודה, אז מכתב פשוט לוקח להוציא כחצי שעה) , שאלתי אותו למה לא הודיע לאף אחד שמשחררים אותו, בכדי שנבוא לקחת אותו.

אמר, בשביל מה, יש פה מוניות על הכביש כל הזמן עוברות בשביל מה להסתבך, הלא את עסוקה בעניינייך.

ושאלתי, ומה אני לא יכולה להשתחרר מהעיסוקים שלי? אתה לא מספיק חשוב?

לא, הוא ענה, זה לימודים, הם מאוד חשובים.

כשעניתי, אתה הכי חשוב, השתתק ולא ענה.

וזהו, עכשיו הוא בבית, עד הפעם הבאה.

בדרך אמר לי, שהחיל לחשוב על השתלה, אותה שלל על הסף לפני שנה.

ברוך השם, או מי שלא יהיה שם למעלה, אני כבר לא יודעת איך קוראים לו, חשבתי ביני לביני.

הוא מפחד שהגוף שלו ידחה את ההשתלה, (בהנחה שיאשרו לו אותה, מפאת גילו המתקדם, ועוד אלף ואחד קריטריונים), והא מפחד שלא יעמוד בטראומה.

עניתי לו, שגם כך הוא מוגבל, וקשה לעשות כמעט כל דבר, אז שאולי יחשוב בחיוב, ושאולי, הגוף לא ידחה את ההשתלה, ואולי, אולי, אולי הכל יצא לטובה, והוא יוכל לנשום לרווחה ולנסוע לטייל כמו שפעם חלם לעשות אחרי הפרישה.

אז זהו בינתיים.

הוא בבית, והספקתי להגיד לו עוד פעם שאני אוהבת אותו.