צמח בר

תמיד כשאני חולה, עולות בי מחשבות על המוות.

המוות שלי.

אולי אני מייחלת אליו. אולי לא.

אבל אני חושבת עליו. מקדישה לו תשומת לב וזמן.

לדוגמא, מעולם לא רשמתי צוואה מסודרת.

אז איך ידעו כולם איפה אני רוצה להיקבר, אם בכלל, איזו לוויה, איזה טקס, מה לעשות במה שאני משאירה אחריי.

האמת שלא חשבתי על הכל.

לדוגמא החתול.

תוספת חדשה יחסית לחיי, ומה יקרה לו אם אמות, למשל בעוד יום? מי יקח אותו?

ואיזו מודעת אבל?

ולמי אני צריכה לתת את הסיסמא של הבלוג שלי בכדי שיעלו את המודעה גם אליו?

אבל בינתיים אעשה רשימה מסודרת של מה שחשבתי עליו עד כה.

אני לא רוצה לוויה, אני גם לא רוצה קבורה.

אבל אם מישהו ממש מתעקש, אז אני רוצה קבורה חילונית. אם כבר, אז על כך אני מתעקשת.  

בארון.

ואם יהיו קרמטוריומים בארץ כשאמות, אז זה מה שאני רוצה. סביר להניח שזה לעולם לא יקרה. ולא קשה להבין למה.

אבל מכיוון שתרמתי את גופתי לא.ד.י.,  אני מניחה שידעו מה לעשות, עם רוב האיברים בכל אופן, אלא אם כן הם יהיו במצב נורא.

אני לא רוצה שישבו עליי שבעה, ויקרעו קריעה, למרות שיש הרבה חכם במנהג היהודי הזה.

אני רוצה שיעשו משהו כמו מסיבה.

שכולם יבואו, וכל אחד יספר איזו אנקדוטה מצחיקה או משעשעת עליי. שמישהו, לפחות אחד, יחקה אותי, סביר להניח שיש על מה להתבדח עליי, ושכולם יצחקו עד כאב בטן. ושתהיה מוזיקה מעולה, אפילו של ריקודים.

אני רוצה שמישהו יוציא את הכתבים שלי לאור.

זו עבודה מפרכת לערוך את כל המחברות שלי, ואת הבלוגים, אבל מישהו צריך לעשות זאת ואני מקדישה את סכום ביטוח החיים שלי לכך.

מה עוד?

לא יודעת.

אה, הספרים, למי אני יכולה להוריש כ- 1,000 ספרים, שמחציתם היא מדע בידיוני ופנטזיה, ורוב השאר מדע פופולארי, פילוסופיה, מדע המדינה, ושאר רעות חולות כדוגמת הנ"ל?

אני חושבת שאוריש אותם לאחי, בתקווה שינחיל את תאוות הקריאה גם לילדי אחותי, וגם לילדיו, במידה ויהיו לו.

ואושר?

אני חושבת שגם אותו אשאיר לאחי. הם יהיו מאושרים ביחד, משרק יתרגלו זה לזה.

ומה אעשה אם יתברר לי שאני חולה במחלה סופנית ואני לפני מוות?

ארצה לחוות את טעמה של האהבה ההדדית, להתמסר לה. אני חושבת שבמקרה כזה אצליח לשחרר, ולהשתחרר כי ממילא אהיה לפני מוות אז זה פחות כואב.

ארצה להגשים את חלום חיי ולא לעבוד, ולהרשות לעצמי בכל זאת לבזבז כסף. לא הרבה, סביר להניח שלא אוציא על בגדים למשל, או על ריהוט, אבל בטח שלא אחסוך. בעיקר לטייל  ולנוח, ולקרוא בלי סוף. ואם כן לעבוד, אז לפחות בעבודה שתהיה שווה את זה שאעבוד בשבילה.

מחשבות אפלות, תגידו?

זהו, שלדעתי הן לא.

זה רק מראה על אופטימיות.

יש לי חום, וקשה לי לשבת מול המחשב, העיניים שלי שורפות.

אז ביי בינתיים.