ברחוב אליו אני יורדת בכדי לקחת
את האוטובוס, יושב בעל חנות על כסא ישן. אחי למד בביה"ס היסודי עם הבן שלו.
זה היה בן זקונים שנולד כאשר ההורים כבר היו די מבוגרים.
בעל החנות שכל את אישתו לא מזמן.
הוא עוטה זקן אבלים וכיפה שחורה,
על פניו, ובעיניו מבט חלול בוהה באוויר לפניו, לא מביט בפניהם של העוברים ושבים,
כמו לא רוצה בתנחומיהם, יודע שזה לא יעזור למלא את החלל שנוצר, החור השחור,
הריקנות.
רציתי לגשת אליו, להביט עמוק
בעיניו ולהגיד לו- אני יודעת איך את מרגיש, אני מכירה את התדהמה שבה אתה מסתכל על
החיים, איך הם מעיזים, איך הם ממשיכים לאחר כל אותה רעידת אדמה, זעזוע עולמות.
כשהתקרבתי אליו, נשא מבטו הכואב
אליי והביט בעיניי.
הרכנתי ראשי להבעת השתתפות בצערו
והוא הניד בראשו כמקבל.
בעיניי אמרתי לו שאני מבינה, שאני
יודעת איך הוא מרגיש, גם אני חשתי כמותו- קליפה חלולה, גם אני הבטתי בעולם בפליאה
ושאלתי את עצמי איך העולם ממשיך ללכת לאחר כזו רעידת אדמה.
גם אני, בסופו של דבר המשכתי
ללכת, פשוט כי לא הייתה לי ברירה.
בניד ראשו ענה תודה, אני אתגבר.
ואני המשכתי ללכת, שותקת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
