צמח בר

 אחת השאלות הכי אוויליות שאני נתקלת איתן במהלך ראיונות העבודה שאני עוברת לאחרונה, היא:

"למה את רוצה לעבוד כאן?"

השאלה הזו מכה אותי בתדהמה בכל פעם ששואלים אותי מחדש.

כאילו דהההה?

אני מחפשת עבודה, אתם מחפשים עובדים, אנחנו כאן בחדר הזה לשם בדיקה הדדית  להתאמה, לא?

או שאולי אני טועה, ואנחנו כאן בסדנא להכנת מאפינס דבש?

תמהתני.

השאלה הדבילית הבאה היא- "איפה את רוצה להיות בעוד חמש שנים?"

אני עדיין לא מבינה איך אני אמורה לענות עליה.

כבר היו מצבים שכמעט עניתי, "לא כאן" אפשר גם "על המאדים", או סתם, להגיד "אודסה".

כי מה שאני מחפשת כאן ועכשיו, זה שוב התפשרות, אני שוקלת ברצינות את האפשרות לחזור למה שעשיתי לפני כן, הן בגלל המשכורת שאני יכולה לדרוש (שגם כך היא לא בשמים), והן בגלל שאני לא צריכה ללמוד משהו חדש, והן בגלל שאני לא צריכה להוכיח את עצמי מחדש.

אני יודעת שזה זמני, אולי זה יהיה לשנה, אולי לשנתיים, אולי רק לחצי שנה, אבל בינתיים אני צריכה מקום שיעזור לי לשלם חשבונות, בזמן שאני מבררת לעצמי  את עצמי.

אז באמת איפה אני בעוד חמש שנים?

שאלה טובה.

הלילה חלמתי שאני עובדת בעבודה אקדמית, יומיים בשבוע, ומרוויחה יפה מאוד (מספיק בכדי להחזיק אוטו חדש! אני? חה!)- מלמדת או חוקרת, או מנחה מחקר תיאורטי, ועוד יומיים מלאים בשבוע לומדת.

זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות.

זה בדיוק מה שאני לא יודעת איך לעשות.

אני חשה שכל החיים מתחרבשים לי, אני אבודה.