אתמול בערב, היה לי מאוד נעים איתך.
ישבנו לאכול משהו, ושוחחנו ארוכות, ורק כשהבחנו שמזמן סיימנו לאכול, וממתינים לשולחן שלנו, נזכרנו לקום.
וליווית אותי לאוטו, וישבנו על מעקה הבטון בסמוך ושוחחנו עוד שעה ארוכה.
וכך זה תמיד, אנחנו משוחחים המון, נהנים זה מחברתה של זו, לא נוגעים בנושאים אישיים מדי, וכל הזמן יש לנו על מה לשוחח, ואנחנו מסכימים בהמון דברים, קטנים וגדולים.
ועדיין לא נגעת בי מעבר לנשיקה על הלחי, או לחיבוק ידידותי.
היה לי כל כך נעים איתך, עד שהתחלתי לחשוב שאני אפילו רוצה אותך.
ובבוקר הלכתי לעבודה.
נינוחה, רגועה, שבעה.
ואז הוא הגיע, וחייך אלי בלי מילים במין חיוך צופן סוד, כאומר, יש ביננו משהו, שאין לאחרים, שרק לךְ ולי יש.
ואני, התבלבלתי.
ואתה כמעט נשמטת ממחשבתי,
הנעימות שלך כנגד הטירוף שלו.
השלווה שלך כנגד ההתלבטות שלו.
הפינה שלך כנגד החיפוש העצמי שלו.
ועכשיו, כבר אחר הצהריים, ט"ו באב הערב, ואף אחד משניכם לא נמצא איתי.
אף אחד משניכם גם לא אומר מילה, אפילו לא מרמזת.
ואולי אני הוזה, ואף אחד משניכם לא רוצה אותי?
ואני מה אני רוצה?
לא יודעת, כבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
