אז איך אני מרגישה כשפירסמתי שיר
ברבנית שנכתב אליו ונשלח לפני כמה חודשים כבר?
משום אני מרגישה לא טוב עם זה.
הפירסום לווה בהיסוסים רבים,
כאילו אני עוברת גבול של חשיפה,
גבול של פרטיות.
האם זה בגלל ששלחתי אליו את זה?
האם בגלל שהוא יודע שזה
"שלו"?
לדעתי הוא בכלל לא זוכר ששלחתי לו
את זה, או את השיר עצמו.
זה לא נגע לו בכלל אז.
בטח שלא היום.
אז למה זה כ"כ מפריע לי?
הרי כבר כתבתי עליו בצורה שאינה
משתמעת לשתי פנים?
ואפילו באופן יותר בוטה ופרטני?
(גם הוא עליי כתב אירוטיקה, אפילו
לפני שאני כתבתי, אפילו מבלי שאדע מראש)
האם בגלל הידיעה שהוא קורא ?
כלומר, אני מניחה שהוא ממשיך
לקרוא אותי. במיוחד ברבנית.
כמו שאני ממשיכה לקרוא אצלו, בשקט
בלי תגובה.
האם אני מרגישה כאילו נחשפתי מדי
בגלל שזה ברבנית?
אולי בגלל שזה הוא?
ולמה פירסמתי, אם כ"כ
התלבטתי?
רציתי בחשיפה,
רציתי בסוג של תהודה.
רציתי בהערכה.
אני עדיין רוצה.
אני רוצה שאנשים יקראו את מה
שכתבתי.
אני נהנית לראות את זה במקום
פומבי
(ולו גם אזוטרי כמו הבלוג ההוא)
אני רוצה התייחסות,
אפילו מחמאה לאיך שזה כתוב
ולא רק לְמָה שכתוב.
האם זה טוב או רע?
איך אדע?
ממנו אפעם לא קיבלתי תשובה, או
תגובה.
אני פשוט שואלת את עצמי,
איך הייתי מרגישה-
אם היה זה במגזין אינטרנטי ולא
בבלוג?
ואם הייתי יודעת שהוא לא
מהבלוגיה?
ואם הייתי יודעת שהוא לא קורא?
(אני לא יודעת שהוא כן, אבל בכ"ז קיימת לו האפשרות)
ואם זה לא היה משהו ששלחתי אליו
לפני כן?
ואם זה לא היה הוא?
ולמה לא הפריע לי לכתוב עליו לפני
כן (לא שכתבתי עליו כ"כ הרבה)?
כמו שכתבתי לטנגו באיזו תגובה-
"זה היה, זה נגמר, לא מתעסקת
עם מה שהיה, או לא היה, אני עם הפנים קדימה".
לא חופרת (אני דווקא אוהבת את
המילה) בעצמי יותר, בניגוד למנהגי.
אני הרי אלופת החפירות העצמיות, לא סתם אוהבת ארכיאולוגיה.
לא שואלת את עצמי מה היה, ומה
יכול היה להיות.
גם לא מתגעגעת.
(מוזר ככל שזה נשמע)
אבל,
אני כ"כ אוהבת את הדברים
שכתבתי אליו ועליו.
שכואב לי שלא לפרסם אותם.
לדעתי הם מאוד טובים.
ובכ"ז משהו מפריע לי לפרסם
כאן.
ולכן, העליתי ומחקתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
